הסרטון בן 9 הדקות של נתניהו, בו הוא משתלח באופן חסר תקדים נגד מערכת הביטחון ורשויות החוק, מאותת על שלב חדש במלחמה שלו להימלט מן המעגל הסוגר עליו. ובצדק: הטענות לקשרים בין דמויות בסביבתו לבין קטאר, כפי שטוען הכתב בר פלג בפרסום ב"הארץ", לצד פרשת פלדשטיין, הולכים ושופכים אור על מה שכולנו יודעים זמן רב: סביבת ראש הממשלה מתנהלת באופן מסוכן. ואכן, ככל שהמעגל יתהדק, כך הוא יעשה מסוכן יותר. וככל שנתניהו מאבד כל רסן, כך גם שותפיו.
בשבוע שעבר, בפעם השנייה החודש, זכינו לראות התגייסות מרגשת נוספת של נבחרי ציבור. מכל פינות הארץ הם הגיעו: שלמה קרעי, עמיחי שיקלי, טלי גוטליב, עמית הלוי, עמיחי בוארון ועוד. לא לכיכר החטופים, לא לשער בגין, גם לא לניר עוז, אלא מחוץ לדיון בעניינם של אלי פלדשטיין ושל העצור הנוסף בפרשת ההדלפה מלשכת ראש הממשלה. פמליה דומה של חברי קואליציה הגיע לפני פחות משבועיים ללוות את שפי פז בכניסתה לכלא נווה תרצה.
אפשר להזדעק ולהזדעזע מהגב שנותנים נבחרי ציבור לחשודים ולעבריינים, בין אם בדיון בבית המשפט, בנווה תרצה או בבסיס בית ליד, אבל האמת היא שאין בכך כל הפתעה: ממשלה שהכריזה מסע צלב כנגד שלטון החוק וסמלי הממלכה, תגבה כל ניסיון לחתור תחתיהם, בין אם בשתיקה, בעידוד או בהסתערות של ממש.
למעשה, אין הבדל מהותי בין המחזה הזה לבין שליחותה המרגשת של ח"כ לימור סון הר מלך עם מגשי פיצות אל מתנחלי מאחז צור הראל, יום אחרי שהושלכו ממנו בקבוקי תבערה אל עבר כוחות הביטחון. הכל חלק מאותו מסע הצלב. וכיאה לכל מסע צלב, הדמונים שלו הפעם הם ראש השב"כ והיועצת המשפטית. לפני זה היו אלה שופטי העליון, לפניהם עדי המדינה במשפט נתניהו, שופטי אלאור אזריה והלאה והלאה.
כמו מחלה אוטואימיונית שתוקפת את הגוף, ככה רוח האימים הזו המרחפת על פני ישראל זה שנים, מכרסמת ביסודות המדינה ומאיימת להקריסן. גם נאומו של הנשיא הרצוג, בו קרא לעצור את הההסתה והזהיר מפני חורבן המדינה, הוא בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי. הייתי צריך לבדוק שלא מדובר בציוץ של חדשות מלפני שנה, שלא לאמר שנתיים.
למעשה, מסע הצלב המבקש להחליש את המדינה ואת מוסדותיה וזרועותיה, הוא בבחינת ליכוד אינטרסים בין הזרמים השונים שמרכיבים את ממשלת השבעה באוקטובר: לנתניהו ומשרתיו הוא מתאים כדי להטיל מורא על שומרי הסף ולחמוק מאחריות לטבח ולפשעים בהם הוא חשוד, למשיחיים הוא מתאים כדי לדכא את התנגדות מערכת הביטחון לסיפוח ביהודה ושומרון והתנחלות בעזה, ולבדלנים דוגמת המפלגות החרדיות הוא מתאים כדי להנציח את ההשתמטות ואת חלוקת המשאבים הסקטוריאלית, על פני מדינה חזקה הדואגת לכלל אזרחיה.
לא ברור לפי שעה מהו החיסון לברית הטמאה בין פופוליזם, לאומנות משיחית ואורתודוקסיה בדלנית, אבל ברור כשמש שכל עוד הברית הזו איתנה, עמודי התווך עליהם נשענת מדינת ישראל ימשיכו להיות תחת מתקפה.
חלק מעמודי התווך הללו מגלים חוסן יוצא דופן, גם לאחר שנים של מתקפות. כך למשל, האמון בבית המשפט העליון וביועצת המשפטית עודנו גבוה לאין שיעור מהאמון בממשלה, בכנסת או במפלגות (לפי המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, והמכון הישראלי לדמוקרטיה).
אבל קמפיין הדה-לגיטימציה נגדם הוא מחושב ושיטתי. ומי שהכשיר את הקרקע נגד שופטי העליון, וכעת מכשיר את הקרקע נגד שופט בראש וועדת חקירה ממלכתית, עתיד גם להכשיר את הקרקע נגד שופט בראש וועדת הבחירות.
באופן די מדהים, כל הדברים בהם חברי הקואליציה וסביבת נתניהו יאשימו את מתנגדיהם, הם דברים שהם עצמם מייצגים: הם יאשימו את האופוזיציה בתמיכה בטרור, ויאספו כסף למחבל יהודי; הם יתייגו את התקשורת כאל ג׳זירה, ויעשו קמפיין תדמית לקטאר; הם יקראו למפגינים אנרכיסטים, ויובילו למשבר חוקתי; הם יציירו מתנגדים כאנטי-ציונים, ויעבירו חוק השתמטות, הם יסמנו בוגדים, ויפגינו למען מדליף סודות צה״ל.
יותר מכל, הפעמונים מצלצלים לאותם חברי "המרכז הקיצוני": גנץ, ליברמן, בנט ושאר יושבי הגדר. מי ששומר על שתיקה בשם הממלכתיות, עתיד לגלות שעד שישבור את שתיקתו, לא ישאר זכר של ממלכתיות להגן עליו. פלדשטיין, בין אם בצדק או שלא, מואשם בפגיעה בביטחון המדינה. אם יימצא אשם, זו אולי הזדמנות אחרונה לחשבון נפש מצד התומכים בו מקרב הקואליציה, פסע לפני תהום.