ישראל וחיזבאללה לקראת הפסקת אש. ההסכם המתגבש מעורר חמיצות בישראל. החמיצות הזו מרפררת את מלחמת לבנון השנייה שהסתיימה בסוג של תיקו חמוץ אשר היווה מודל ל"סבבי" הלחימה שאפיינו את רצועת עזה בשני העשורים האחרונים.
ובכל זאת יש הבדלים בין 2006 לבין 2024. הסבב הנוכחי – וכן, זה סבב. אלים, קשוח, אגרסיבי, אבל סבב – הסתיים עם הכחדת מנהיגות הארגון, גריעת יכולותיו, הרס נרחב בלבנון, מאות אלפי פליטים וקטיעת יכולות הזרוע שנבנתה לאורך שנים כדי להרתיע את ישראל מלפעול נגד איראן.
וחרף זאת, מן הצד השני של המטבע או מהצד הפחות מואר של הירח, הפסקת האש כמי המלחמה כולה, הם חלק מתהליך התכנסות ישראל לפרופורציות. פרופורציות לגבי כוחה, עוצמתה, יכולותיה. פרופורציות לגבי מעמדה במרחב, בזירה הבינלאומית. פרופורציות לגבי תפקוד מערכותיה הביטחוניות והאזרחיות.
בהקשר הלבנוני, נפגשה ישראל מחדש עם הפרופורציות. כמין מערכת של כוכבים המסתדרים לעיתים בשורה אחת ישרה, כך קרה הפעם. ישראל נתקלה בשורת מגבלות שניתבו אותה להפסקת האש: ממשל אמריקני לא סימפטי, אמברגו נשק חלקי, עייפות החומר, מותשות עצמית, רתיעת הצמרת הצבאית מהמשך התמרון, מערכת בינלאומית עניינת וכולי.
כל אלה חידדו את שאלת הפרופורציות וניתבו את ישראל גם שלא בחדווה יתרה למסדרון ויש שיאמרו למדרון הפסקת האש. וזו כאמור מעוררת חמיצות בעיקר בגלל הפער שבין הדימוי, העצמי שלנו עצמנו, המאוויים לניצחון מוחלט, ההצלחות הטקטיות של מבצע הביפרים והחיסולים, השאיפה לגן העדן של המוחלטות והמרווח בין כך ובין המציאות שהיא פחות קוהרנטית ויותר מורכבת ועשויים גוונים.
ועם כל זאת, צריך לומר את הדבר הבא: זה רחוק מלהסתיים. המלחמה לא תיגמר בהפסקת האש הזו בלבנון. צריך וחייבים לראות אותה כאירוע ממושך שיארך עוד שנים רבות, לא בגלל ישראל אלא בגלל היריבים. ומכאן שבמסגרת האירוע רב־השנים הפסקת אש בלבנון אינה מייצרת בשום מקרה נצח, אם כי הפוגה במלחמה הגדולה שעומדת להימשך.
עזה טרם הוכרעה, איראן נמצאת עדיין על סדר היום, וכל זאת טבול בקונטקסט של מלחמה עולמית בתחום מוכרזת שישראל היא מרכיב בתוכה אבל לא רכיב בלעדי. משכך, ישראל צריכה לנהל סיכונים בתוך האירוע הגדול הזה וצריכה להידרש לפרדיגמה של ניהול המלחמה על משקל ניהול הסכסוך. זה לא נגמר ואף לא קרוב להיגמר.
לאלה שמצפים כי המלחמה הזו היא מכה קלה בכנף והנה חוזרים לנורמאליות של קיום המאופיינת ביציבות – נכונה אכזבה קשה כי זו לא מלחמת השנה אלא מלחמת העשור. מאידך אלה הסבורים כי ההסדרה בלבנון משמעותה הפסד או אי מיצוי של ההזדמנות המוחלטות לסדר חדש במזרח התיכון - גם נקודת ההשקפה הזו היא מוטעית כי לא תם ולא נשלם.
ולכן כמו שאמר שלמה המלך "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם", עתה, זה הזמן. לרענן – את השורות. את הפיקוד. את המלאים. את הרוח במפרשים. להחליט על סדר העדיפות (איראן?), להתארגן מחדש, לייצר אסטרטגיה ישראלית – רפובליקנית אמריקאית. וכל זאת, לקראת ההמשך. המלחמה לא נגמרה. ממש לא. האירוע האמיתי גדול ממידות הפסקת האש בלבנון.