"אמא בוקר טוב, פתחתם את החלון של הממ"ד! אני לא מאמינה. יש אור ואוויר ורואים את העץ מבצבץ מהחלון", כך פנתה בתי בבוקר הראשון של הפסקת האש שהוכרזה בצפון, לאחר יותר משנה של מלחמה, בה בילינו באינטנסיביות בחדר הזה, שבו הוצאתי מהטלפון הנייד שלי מאות הודעות לציבור תושבי המועצה האזורית מטה אשר, בזמן אמת. היה לנו נוהל סדור בבית, 'נוהל קרב' - קראנו לו. אם יש אזעקה, או שומעים יירוט מתקרב מעלינו, רצים לממ"ד ביחד.
בשלושים השניות שיש לנו להגיע אליו: אני מתחילה להקליד הודעה לכל עשרות קבוצות הווואצאפ של התושבים, בעלי התפקידים וראשי הישובים של מועצת מטה אשר - כבר בריצה במדרגות מחדר העבודה שלי; בעלי אחראי על סגירת הדלת בממ"ד, שתמיד מאד קשה לסגור אותה ; ובתי בת ה- 17, שלומדת בזום לבגרויות, תוך כדי הדי פיצוצים ובהלות, אחראית להתקשר מיד לסבתא בת השמונים, שמתגוררת לא רחוק מאיתנו, בנהריה, כדי לדאוג שהיא תיכנס לממ"ד.
תוך רגעים ספורים ההודעות משוגרות מהטלפון שלי לציבור, וכעבור דקה לכל היותר, מבול של שאלות אצלי בטלפון מצד עיתונאיי הצפון החרוצים, שהקשר איתם התהדק מאוד במלחמה הזו (יאיר קראוס, אדר גיציס, שקד שדה, יואב איתיאל, עידן אבני, חן ביאר, רובי המרשלג, קובי מנדל, ליאת רון ורבים נוספים): "טלי, היתה נפילה?; היה יירוט? זה רסיסים, או פגיעה ישירה? יש פצועים? באיזה רחוב נפל בנהריה? היתה נפילה בים? יש לך תמונות? משה (דוידוביץ, שהוא ראש מועצת מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות), רוצה לעלות לשידור? אתם באים לאולפנים? יש לך תושבים שירצו להתראיין?".
עשר דקות של שהייה בממ"ד, בכל פעם מחדש, לרוב כמה פעמים ביום, ובעשר הדקות האלה אין סיכוי לעבד נתונים, או לעכל. יש רק רצף של עבודה, כמו מנגנון רובוטי שפועל, כמו מכונה. אני מיד יוצרת קשר עם ישי קב"ט המועצה, כדי לוודא את הפרטים, וממהרת לחזור אל העיתונאים עם התשובות.
וכך, יום רודף יום במשך חודשים ארוכים. לעיתים לפנות בוקר, לעיתים באמצע הלילה. אין ארוחות מסודרות, אין חיים חברתיים, אין יכולת לדעת מתי תהיה מקלחת שפויה - שלא תיקטע. מצד אחד, אני בתפקיד תמידי. דוברת מועצה אזורית ופורום קו עימות, מועצה שסובלת ממטחי ירי אינסופיים מלבנון עם ראש מועצה, שמייצג את כלל המועצות שבקו העימות, מצד שני, אני אמא, אישה, אחות, בת, חברה ותושבת שבי ציון בקו העימות, שחווה את הלחץ והחרדה, את הפגיעה בחיים, והלופ הוא אינסופי.
"הציבור, הציבור מולי" אני אומרת לעצמי, "תהיי חזקה טלי, ותני מעצמך עד הסוף. כולם במצב נפשי קשה ואת 'המבוגר האחראי' ומאגר המידע אצלך. טעות אחת בהעברת המידע, עלולה לגרום כאוס". אומרת כל המלחמה לעצמי: "אנשים איבדו בית, גרים בבתי מלון, בחדרים קטנים, בישובים חדשים, איבדו אחיזה. את חייבת לייצג אותם, להיות כותל עבורם בכל פנייה של כל תושב, אפילו אם יש בה כעס וטרוניה, או כאב".
האתגר הגדול שלי כדוברת, איך להכניס סדר - באי סדר? ובאמת, ערב אחד, מגיעות אליי לטלפון הנחיות חדשות לציבור, לא ברורות.
מה עושים? מחברת מיד בין פיקוד העורף - ופיקוד הצפון, כדי שהיחידות הצה"ליות יתקשרו ביניהן, כי ההודעות, ששלחו, אינן תואמות. אם ככה אשגר את ההודעות לציבור בגליל המערבי ובקו העימות, יהיה בלבול גדול. עשרות שיחות טלפון, כדי לעשות סדר במידע, ותוך כדי, חייבת לצאת מהבית מהר לחמ"ל המועצה. עולה על ההגה לחוצה, כי לא נפתרה עדיין סוגיית ההנחיות הסותרות, מעיפה מבט לשמיים, ומזהה פתאום מרחוק כטב"מים, עוד לפני האזעקה.
בולמת בצד הכביש, רצה למיגונית קרובה בצד בריצת אמוק, ויודעת שאסור שהטלפון ייפול מהיד, כי הציבור מחכה שאעדכן אותו. אין קליטה במיגונית. חושבת מה יקרה אם רק אוציא את היד החוצה, מחוץ למיגונית, כדי שתהיה קליטה והודעה שהקלדתי בשניות לציבור בענין האזעקה - תעבור? במקביל, הספיקו במהלך הריצה למיגונית להכנס לטלפון הודעות מהמשפחה: את בסדר? עזבי את ההודעות, שמרי קודם על עצמך. לחץ. פשוט לחץ.
יום רודף יום, ואני עם התקשורת, עם העיתונאים, עם הציבור, עם ראש המועצה. מסרים מרגיעים, מסרים כעוסים, מידע חיוני, והודעות לתקשורת, פוסטים ומדיה חברתית, סרטוני הסברה ושיחות שוטפות עם דוברים בישובים שהם חלק מפורום קו העימות. הדוברים פונים אליי כדי לקבל נתונים, הודעות, עצה טובה, הבהרות על המצב. ויום אחד, מודיע לי ישי, קב"ט המועצה: "טלי, צריך להוסיף להודעות שלנו אזהרה - שאסור להיכנס לים. יותר מידי אנשים נכנסים לים ומתעלמים מההנחיות, וזה מסוכן מאד, כי הים הוא שטח צבאי סגור".
מה יהיה? כשאני עצמי, לא מוכנה לוותר על הים גם המלחמה, "מתי אוכל לנשום"? שאלתי אותו, "תשאיר את הים פתוח ישי, זה מקור הנחמה היחיד שלי ושל עוד אחרים בקיץ הזה". והיו גם הנסיעות לאולפנים. האפשרויות היחידות בהן יכולתי להירגע, היו בנסיעות לאולפני הטלוויזיה, הרחק מקו העימות, בידיעה שלא אדרש לממ"ד, לא אשמע את רעש המטוסים והפיצוצים, ואפשר לנשום, ולהוריד את מפלס הלחץ והדריכות. מאחורי הקלעים, באולפני הטלוויזיה, היו לי שיחות מכוננות עם עיתונאים בכירים ועם אנשי תקשורת ביחס למצב הביטחוני.
כל בוקר במהלך השנה וחודשיים האחרונים, החל בישיבת הערכת מצב במועצה. כל ערב הסתיים בישיבה זהה נוספת. במהלך כל יום עבודה שכזה, קיימנו שיח שוטף, מאות ואולי אלפי הודעות בעניין הערכת מצב, הקשורה לכל תחומי החיים: בטחון, חינוך, רווחה, פעילויות בישובים, תרגילי בטחון, מצבים מיוחדים ועוד.
באמצע המלחמה, ההסברה מול העולם הגיעה לשפל, והחלטתי לשתף פעולה עם ארגון EIPA, כדי להביא אלינו עיתונאים מכל העולם, שיראו במו עיניהם - מה קורה אצלנו בגבול הצפון. מאות עיתונאים הגיעו אלינו לסיורים מתואמים, צילמו את המלחמה בצד שלנו – תושבי הצפון, וראיינו תושבים וראשי רשויות, כדי לבטא כלפי העולם, ולו במעט, את המלחמה אצלנו.
בוקר אחד החלטתי להקדיש זמן מועט לבתי, שהצליחה להוציא רישיון נהיגה, בימים שבהם החיים שלנו נראו כמו שדה קרב ארוך ובלתי נתפס. התבקשתי על ידה להיות הורה מלווה בנהיגה. החלטנו לעשות סיבוב עם הרכב ברחובות ליד הבית, כי אם חלילה תהיה אזעקה, נספיק להגיע למרחב מוגן.
היא עלתה על ההגה, החלה לנהוג, ואז הבחינה ששמשת החלון של הרכב סדוקה. עצרה וקראה לאבא, בעלי, כדי שיראה. מצאנו כדור מתכת קטן, בגודל של אפונה, ששכב על מכסה המנוע. טלפון לניר דבורי מהטלוויזיה כדי לברר מה זה כדור המתכת הקטן על האוטו שלי, הוא ביקש תמונה, וחזר עם הבשורה: "חיזבאללה הוסיף בטילים שלו, כדורי ברזל, שעפים למרחק רב, ומעצימים את הפגיעה". הלם.
ערב לפני הפסקת האש, היה יירוט חזק מאד מעל ראשינו, בלי אזעקה. במקרה היינו כולם בבית, ולא בחצר. אני לא יכולה לחשוב מה היה קורה, אילו ישבנו באוטו, וכדור המתכת הקטן היה פוגע בנו. אבל לא היה זמן לחשוב, או לעבד נתונים. וגם היום, לאחר הפסקת האש, צריך להכין הודעה דחופה מטעם ראש המועצה ויו"ר פורום קו העימות, בעניין התקציב לצפון, שלא מגיע. עוד מאבק, בשרשרת אינסופית של מאבקים, שאנו מנהלים בפורום קו העימות מתחילת המלחמה.
בכל לילה בחושך מאז 7 באוקטובר 23', משננת לעצמי – "לא לשכוח את החטופים בעזה, לא לשכוח את המפונים שלנו, העקורים מביתם, המתמודדים עם קושי עצום". פורום קו העימות מתכנס שוב, ראש המועצה, וראשי הרשויות אצלנו, ושר הביטחון עומד שוב להגיע, והשבוע יהיה גם ביקור של הנשיא, ויש משימות לצלם, ולוודא שיצא מאצלנו מסר משמעותי, וצריך יהיה לבדוק מול כל הגורמים - מה מותר לומר, ומה אסור במגבלות הצנזורה ואמברגו לפרסום (עד שהנשיא עוזב את האזור). וגם איך לדאוג שהמסר שלנו לגבי החזרת הביטחון של התושבים - יצא לתקשורת מטעמנו, ולא מטעם המבקרים אצלנו, אורחים לרגע?
"תתרכזי טלי", אני אומרת לעצמי, ויש עוד בעיה. אסור להכניס טלפונים לישיבות שונות. איך צולחים פגישות משמעותיות, שנוגעת לביטחון הציבור בצפון, בלי טלפון? ואני מוצאת פתרונות: "אצא ואכנס כמה פעמים, ואדווח לתקשורת מבחוץ. ובסוף הפגישות, אדאג לצלמים שיראיינו את דוידוביץ, אח"כ אבקש מכל ראשי הרשויות לעמוד בחוץ לתמונה משותפת, ואפיץ אותה".
אינסוף שיחות כאלה עם עצמי חוויתי בשנה וחודשיים האחרונים, אינסוף ראיונות, אלפי הודעות תחת אש ואזעקות, ותוך כדי השתטחות על הקרקע. 32,753 תמונות וסרטונים בטלפון שלי. אפליקציית הפתקים בטלפון שלי קרסה. עברתי הבוקר על כל הפתקים עד שנה אחורה והגעתי לפתק הראשון שכתבתי במלחמה.
משה דוידוביץ ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות: "נוכח המצב הבטחוני במדינת ישראל, ביצענו הערכת מצב מול צה"ל וכוחות הבטחון. כל כיתות הכוננות בקו העימות קיבלו כלי נשק (ישובים 0-4 קילומטרים) אנו פועלים מול צה"ל לחמש את כלל כיתות הכוננות של כלל ישובי קו העימות. במקביל ביצענו כעת הערכת מצב בחמ"ל המועצה עם נציג הצבא והמשטרה ומחלקת הבטחון שלנו וכלל מנהלי מחלקות המועצה לתיאום מול כל הישובים, והנחיות מצב חירום".
ואז בדקתי את הפתק האחרון שהוצאתי אתמול, שהודיע על הפסקת האש. בין הפתק הראשון - לפתק האחרון, באו עשרות אלפי מילים, כתבות, ראיונות, רעיונות ומסרים שכתבתי במלחמה הזו, המלחמה הכי קשה שחווינו בישראל אי פעם, וסופה עדיין לא ידוע.
טלי עוז אלבו, דוברת המועצה האזורית מטה אשר ופורום קו העימות, תושבת מושב שבי ציון