שר התקשורת שלמה קרעי הוא שומר מסורת, תלמיד חכם, שמכיר היטב את תורת ישראל ופרשנותה, ונותן להן ביטוי מפעם לפעם בהופעותיו הפומביות.
הוא אחד מאלה שצבעו את הליכוד בצבעים דתיים ומשכו את התנועה לכיוון האמוני. פעם שאלו, מיהו ליכודניק? והשיבו: אחד שיש לו כיפה בכיס, לכל מקרה ואירוע שיהיו. היום, הכיפות כבר על הראש. חלק ניכר ממצביעי הליכוד הם דתיים, מסורתיים, קרובים לש”ס. השר קרעי הוא מהבולטים שבהם.
כל זה בסדר, אילו השר, שעושה בתקשורת כטוב בעיניו, היה מצטט בהופעותיו לא רק את חז”ל, אלא גם את אבי התנועה, רבי זאב ז’בוטינסקי. המנהיג הדגול, חילוני שכיבד את המסורת, ראה בה את קשר הדורות, נתלה בה כדי להצדיק את זכותנו לארץ ישראל כולה, העריץ את השבט הספרדי בעמנו – אבל חזה מדינה יהודית מערבית, פתוחה וליברלית.
ביקרתי פעם בלשכת השר קרעי בכנסת. לא ראיתי מאחורי גבו את כתבי ראש בית”ר. גם בלשכות אחרות – ז’בוטינסקי נפקד. אין ייצוג לדמותו של המנהיג הציוני, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית שאותה ירשה בקום המדינה תנועת החרות, וזו התגלגלה ברבות הימים לתנועת הליכוד.
בראשות מנחם בגין, קלטה המפלגה לתוכה אנשים וזרמים שרחוקים ממורשתו של אבי התנועה. אך חלקם משלמים מס שפתיים בהזכירם את שמו.
אילו היו כתביו של ז’בוטינסקי סמוכים לשולחנו של שר התקשורת, הוא היה יכול ללמוד מהם לא רק על הזכות לארצנו השלמה, על התגבשות הצבאיות העברית ועל הכורח במדינת רווחה שבה לא יהיו עניים ו”כל יחיד הוא מלך”.
הוא היה לומד על “המלאכה הנשגבה”, שאין כמותה, כלשון ז’בוטינסקי, של העיתונאי והפובליציסט, ועל תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית. מומלץ לשר ולכל אדם בר דעת לקרוא, לדוגמה, את המאמר “השקפה על בעיות מדינה וחברה” המתפרסם בכרך “היהודים והמלחמה”, המהדורה המדעית של כתביו האידיאולוגיים של ז’בוטינסקי.
משמעותו המעשית של הביטוי “כל יחיד הוא מלך” היא שוויון אוניברסלי וחירות הפרט. הוא כותב: “הביטוי העיקרי בתנ”ך לפולחן החירות מתמצה במקום המוקצה לנביאים. היום מתמצה מבחן הדמוקרטיה בחופש העיתונות. החוקה הליברלית ביותר יסודה בשקר אם מושם מחסום על פי העיתונות, אבל במקום שבו העיתונות חופשית – שם יש תקווה”.
ז’בוטינסקי מוסיף: “בימי קדם לא הייתה ‘עיתונות’ – היה רק הנביא הנואם בפומבי בכיכר השוק. רוב דבריהם (של הנביאים) נשמעים כה חריפים, עד כי שום צנזור היום לא היה מתיר להם להיאמר. בחייהם נרדפו הנביאים על פי רוב בידי רשויות השלטון, העשירים והאספסוף".
"עם זאת, דבריהם הועלו על הכתב בקפידה ונשמרו לדורות: כתבי הקודש שלנו הם מצבת זיכרון אדירה לקדושתו של חופש הדיבור המהפכני”. אחת ההבחנות היסודיות בין דמוקרטיה לעריצות, קובע עוד ז’בוטינסקי, היא השאלה “האם במדינה שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזאת אסורה?”.
כבוד שר התקשורת, הנה פרק ללימוד בפרשת הימים האלה, שבהם אתה מבקש להביא לחיסולו של תאגיד השידור הממומן בידי המדינה, משום שהוא מותח מפעם לפעם ביקורת לגיטימית על השלטון, על הממשלה שאתה נמנה עם חבריה.
קשה להאמין שישראל תהיה אי פעם מדינה שבה העריצות מושלת בכיפה. זה הרי בניגוד גמור לאתוס היהודי. אבל המהפכה בתמונת התקשורת שמוביל שר התקשורת עלולה להעלות אותנו על הדרך לצמצום הדמוקרטיה, להגבלת חופש הביטוי והביקורת, דבר שלא יעלה על הדעת ולא יתקבל על רוב ה”מלכים”, כפי שכינה ז’בוטינסקי את ציבור האזרחים.
האם קרעי נוקט צעדים אלה בשליחות ראש הממשלה? הן נתניהו הוא בנו של היסטוריון, שהיה בקיא מאין כמוהו בתורת ראש בית”ר ועבד לצידו. יהיה זה עצוב ביותר אם בתקופתו של ביבי, התמיכה בתאגיד הציבורי ש”מרשה לעצמו” גם לבקר – תתמוסס.
האם תנועת הליכוד, אם עודנה רואה עצמה כיציר כפיו של המנהיג וההוגה הרוויזיוניסטי, תסטה מדרך ז’בוטינסקי, המהלל את עקרון הדמוקרטיה, חופש הדיבור, הזכות לבקר, במדינת היהודים הלאומית-ליברלית?
יתר על כן, במדינה דמוקרטית על הממשלה לעודד ולהאדיר את התאגיד הממומן על ידה, ולהרכין ראש בפני ביקורת שמוטחת בה פה ושם. מהותה של התקשורת, שהיא מציבה מראה בפני השלטון, מבקרת אותו כשצריך, ואל לה לממשלה לשלוח אליה את זרועותיה ולהחניקה. השר קרעי, אל תשלח ידך אל התאגיד.