רק אחרי חמש שעות של צפיה בסדרה על ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ב-yes גילתי עד כמה המעשה מוביל, לא הדיבור. גילתי שטוב יותר להיכשל בהליכה מאשר בלשונך. מסע של גילוי אמיתי לא מורכב ממציאת נופים חדשים, הוא מורכב מהסתכלות דרך עיניים חדשות.
את כל זה לא ידעתי, כי הוא אף פעם לא אמר. הוא תמיד רק עשה. כמעט כל חייו הוא שתק. הוא שתק בכל חדר שהיה בו. הוא שתק את כל מה שהוא יודע. בשביל מאיר דגן אלה שדברו לא ידעו, ואלה שידעו לא דיברו. גיבורים שותקים.
מאיר דגן היה משכמם ומעלה של כל כך הרבה אנשים שלא מפסקים לדבר כבר שנים. אנשים שקירקו והפכו את הדיבור לפטפוט. אנשים שעולמם דק ואפלולי. יהודה עמיחי כתב "בארץ הלוהטת הזאת מילים צריכות להיות צל".
במאיר דגן היו מאפייני אומץ וגבורה. מבחינתו אומץ הוא התנגדות לפחד. מבחינתו האומץ האמיתי טמון ביכולת לחיות למען הדבר שמאמינים בו ולסבול למענו.
הוא שימש כל חייו השראה עצומה לצבא שלם של אנשים. בשבילו השחתת המוסר היא להסתיר את האמת. בשבילו אם אתה לא יכול אתה חייב.
מאז שראיתי את הסדרה אני מתגעגע. מאז בכל לילה בתפילות הקטנות והמוסתרות שלי לימים יותר טובים השם שלו עולה. געגוע הוא כאב על כמה שהושחת פה מאז שאבא שלי חרץ במו ידיו את קווי הארץ הזאת. געגוע להיות שייך. געגוע לארץ שלא איבדה את הזקיפות. לארץ שפעם פעם חיית בה.
