המהלכים של הממשלה להדחת היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב-מיארה הולכים וצוברים תאוצה. שר התקשורת שלמה קרעי חשף השבוע את זהותם של 13 מתוך 33 שרי הממשלה שחתמו על יוזמתו להדיח את היועצת מתפקידה. לטענתו, "המכתב להדחתה שאני מחתים עליו שרים - הוא בתמיכה מלאה של שר המשפטים יריב לוין". מהר מאוד השרים קרעי ולוין יגלו, כמו קודמיהם מאז קום המדינה, שאת המנהג המושרש בדבר עצמאות ואי־תלות היועצת המשפטית אי אפשר לשנות בקלות, וכי הדחת היועמ"שית היא משימה בלתי אפשרית.
המתח בין הממשלה לבין היועץ המשפטי קיים מאז ימי קום המדינה. בפרשת העמדתו לדין של איסר בארי, בשנת 1949, התעורר העימות הממשי הראשון בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הדרג הפוליטי, שתוצאותיו קבעו את התקדים בדבר עצמאותו המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה והיעדר כפיפותו לממשלה. איסר בארי, שהיה בכיר בהגנה, ביצע "משפט שדה" לקצין מאיר טוביאנסקי, בטענת שווא כי הוא מסר מידע לבריטים, גזר את דינו למיתה והורה על ביצוע גזר הדין בו־במקום. כאשר נודע הדבר למשפחתו של טוביאנסקי, פרצה סערה ציבורית, וראש הממשלה בן־גוריון הורה על בדיקת הטענות נגד בארי. בבדיקה נמצא כי בארי אכן ביצע משפט שדה ללא סמכות בדין והוציא להורג אדם חף מפשע. בן־גוריון הורה על תשלום פיצויים למשפחתו של טוביאנסקי, והפרשה הסתיימה מבחינתו. היועץ שפירא, מצידו, לא הסתפק בכך וביקש להעמיד את בארי לדין פלילי.
בן־גוריון ביקש מהיועץ לשנות את עמדתו, ומשלא הצליח – ביקש להביא את העניין לדיון בממשלה. בן־גוריון טען כי שפירא הוא "עורך הדין של הממשלה", וכי עליו לקבל את הוראותיה. שפירא התעקש וסירב לבקשתו של בן־גוריון, ואף איים בהתפטרות אם סוגיית העמדתו של בארי לדין תובא לדיון בממשלה. שפירא טען כי אסור לממשלה להתערב בשיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה, ויש למנוע השפעות פוליטיות בסוגיות כה רגישות של אכיפת החוק. לבסוף, קיבל בן־גוריון את עמדתו של שפירא, ונסוג.
מי שר המשפטים האמיתי?
מאז, כמעט בכל ממשלות ישראל לדורותיהן היו קולות, חזקים יותר וחזקים פחות, שקראו להדחת היועץ המשפטי לממשלה. חיים כהן, שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה בשנות ה־50, התמודד עם משברים ופרשיות שיצרו מתח רב בינו לבין חברי הממשלה, כגון פרשת קסטנר ופרשת משפטו של בנו של דוד בן־גוריון, עמוס בן־גוריון, כנגד "שורת המתנדבים". שר הביטחון פנחס לבון אף קרא בגילוי לפיטוריו של כהן.
המשבר הגדול התרחש בתחילת שנות ה־60, עם המינוי של דב יוסף לתפקיד שר המשפטים. השר יוסף לא הסכים לקבל את המציאות "המוזרה" שנוצרה במשרד המשפטים, שבה, לטענתו, שר המשפטים "האמיתי" הוא היועמ"ש ולא הדרג הנבחר. בעקבות כך נוצר משבר קשה בין השר ליועמ"ש גדעון האוזנר, ולבסוף, בניסיון למצוא פתרון למשבר, מינתה הממשלה את ועדת אגרנט הראשונה לבחינת מעמדו של היועמ"ש.
טעות שגורה יש בטענה כי הממשלה הצליחה פעם אחת כן להביא להדחתו של היועמ"ש. היה זה בשנת 1986, כאשר החליטה הממשלה לסיים את כהונתו של יצחק זמיר בתפקיד היועמ"ש ולמנות תחתיו את יוסף חריש. ואולם אין זה מדויק בלשון המעטה. היועמ"ש זמיר הודיע לשר המשפטים מספר חודשים לפני כן על רצונו לסיים את תפקידו לאחר שמונה שנות כהונה, והוא ביקש כי השר יפעל למצוא לו מחליף. בין לבין, התפוצצה פרשת השב"כ, המכונה פרשת קו 300. מספר שבועות לאחר שהודיע זמיר על כוונתו לפרוש מתפקידו, הגיעו אליו שלושה בכירים מהשב"כ, שסיפרו לו על הוראת ראש השב"כ אברהם שלום להרוג מחבלים שנתפסו חיים ועל שיבוש הפעילות של ועדות החקירה שבדקו את הפרשה.
במהלך המאבק בין הממשלה ליועמ"ש זמיר בסוגיות הקשורות בפרשת קו 300, ניצלה הממשלה את הודעתו של זמיר על פרישתו ומינתה לו מחליף. כך שבפועל לא מדובר היה בהדחה של זמיר, אלא במימוש של הודעתו של זמיר בדבר פרישתו.
כיום, ההסדר שנקבע בעקבות דוח ועדת שמגר הוא קציבת כהונה של שש שנים לכהונת יועמ"ש, והפסקת כהונת היועמ"ש תיעשה רק לאחר היוועצות וקבלת עמדת הוועדה הציבורית לבחירת היועץ המשפטי, שבראשה עומד שופט בדימוס של בית המשפט העליון.
קשה להעלות על הדעת מצב דברים שבו הוועדה תמליץ בפני הממשלה על הפסקת כהונת היועצת המשפטית, ומכל מקום בג"ץ ימנע הדחה של שומרת הסף הראשית של הממשלה האחראית על חוקיות פעולות הממשלה. נראה שהממשלה ושריה ייאלצו להבין שהיועצת המשפטית לממשלה לא הולכת לשום מקום.
