שלושים שנה חלפו מאז אותו טקס מרשים ומעורר תקווה של הענקת פרס נובל לשלום ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת על מאמציהם (כך בניסוח ועדת הפרס) להביא שלום בין ישראל לשכניה הפלסטינים, מה שמכונה הסכמי אוסלו.
עיון מדוקדק בניסוחי ועדת הפרס מגלה עוד שהנורווגים לא ראו בהסכמי אוסלו הסכם שלום, אלא מסגרת נכונה למשא ומתן ויצירת הזדמנות להשגת שלום בין שני עמים שנלחמים זה בזה. יש מי שבטעות, לא פעם מכוונת, ניסו לשווק את המסגרת למשא ומתן כהסכם שלום בר קיימא.
רק כתזכורת היסטורית, ההחלטה להעניק פרס נובל לשלום ב־1973 להנרי קיסינג'ר האמריקאי ולמקבילו הווייטנאמי לה דק טהו (שסירב לקבל את הפרס), על חלקם בסיום מלחמת וייטנאם, זכתה לקיתונות של ביקורת בתקופה שלאחר הענקת הפרס, כשדם רב נשפך עדיין בשדות החיטה של וייטנאם. במבט לאחור, נראה שההוקרה הייתה במקומה. וייטנאם נטשה את הברית עם סין ועם ברית המועצות והפכה לבת ברית כלכלית ממדרגה ראשונה של ארצות הברית. הדבר מלמד שניתן להגיע לפיוס גם אחרי שנים של אלימות ברוטלית.
בראייה היסטורית נכונה צריך לראות גם את הסכמי אוסלו. בבסיסם ניצבים מכתבי הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף, כפתח לתהליך מדיני שלצערנו הוכשל ולא הצליח לשים קץ לשפיכות הדמים בינינו ובין שכנינו ולא הבשיל להסכם שלום ישראלי־פלסטיני.
כדי לבחון את הסכמי אוסלו ותרומתם למדינת ישראל יש לזכור כי בשנת 1994 גם נחתם הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל לירדן – הסכם המחזיק מעמד עד היום ומנע פתיחת חזית לחימה נוספת נגד ישראל במלחמת חרבות ברזל. שני ההסכמים העניקו לישראל תנופה כלכלית ומדינית, ובעקבות כך גידול משמעותי בהשקעות בחינוך, בתשתיות וברווחת האזרח הישראלי. ברוח החתימה על הסכמים אלה קידם פרס, כשר חוץ, את הוועידה הכלכלית הראשונה למזרח התיכון ולצפון אפריקה, ועידת קזבלנקה.
אין בכוונתי לחפש כאן אשמים בכישלון התהליך. יש שיגידו שרצח רבין ועליית נתניהו לשלטון הם שעצרו את המהלך, ויש רבים אחרים שיטענו שערפאת מעולם לא רצה באמת להגיע לשלום איתנו. יהיו שיאמרו שתאוות הרצח הטבועה באויבינו היא הגורם היחיד לכישלון ויהיו מי שיקבעו שמפעל ההתנחלויות המשגשג הוא הגורם.
דבר אחד היה ברור לי בשנת 1994, והוא ברור לי גם היום, אפילו אחרי זוועות 7 באוקטובר: אין תחליף להסדרים, ואין דבר המביא ביטחון לישראל יותר מהסכם שלום. זאת, ברוח דבריו של רבין בטקס קבלת פרס נובל: "יש רק פתרון רדיקלי אחד לשמור על חיי האדם: לא לוחות פלדה, לא טנקים, לא מטוסים, לא מבצרי בטון. הפתרון הרדיקלי האחד הוא – השלום. השלום שומר על חיי הלוחמים, ששומרים על חיי האזרחים, ולכן רק טבעי הוא שתמיד, בכל שלום, צהלות השמחה הראשונות פורצות דווקא מפיות החיילים".
הכותב שימש כדובר מפלגת העבודה בזמן הענקת פרס נובל לשלום והסכמי אוסלו
