אתמול בשעות הבוקר התחילו להגיע אליי הודעות מוזרות וספציפיות מדי, מאנשים שביררו אם שמעתי את החדשות. הנחתי שאם היה מדובר במשהו הרה גורל ודאי היו מתקשרים, ולאט לאט הבנתי – רצו לדעת מה אני חושבת על העובדה שאחרי 323 פרקים ו־13 שנה הסיטקום הארוך במדינת ישראל, הלוא הוא 'סברי מרנן', יורד. ולמה דווקא אני? כי אחת לשבוע אנוכי, מעריצה מספר 1, מוצאת את עצמי מסבירה לאנשים מה יש בסדרה הזאת שכולם כל כך אוהבים להשמיץ. 

גילוי נאות: מבאס אותי שהסדרה יורדת. היא רק הלכה והשתבחה עם השנים, הקאסט התרחב, הסיפורים הסתבכו בתוך עצמם, ויש כמה קווי עלילה שהייתי ממש רוצה לראות אותם ממשיכים. על אחת כמה וכמה בתקופה כל כך כאוטית שמחייבת יציבות. איכשהו אנשים סביבי תמיד חושבים שאני צינית, ותוהים איך זה הגיוני שאדם שעיסוקו ביקורת טלוויזיה (בין היתר) נהנה מסדרה שמעולם לא הייתה חביבת המבקרים. 

אז אני אסביר שוב, לכל אלו שמתבשמים מסרטי בורקס ומכנים אותם קאלט בצלילות מוחלטת לפני הקפה של הבוקר (וזה בסדר) – 'סברי מרנן' הייתה ועודנה השניצלים של שישי בצהריים, הקציצות בפרנה שאוכלים בעמידה, העוגה של שבת בבוקר עם הנס. 'סברי מרנן' היא הסדרה המשפחתית שלי, היא חלק מסוף השבוע שלי במשך המון שנים. מיותר לציין שכל העונות מוקלטות על ידי בבית הוריי, ובחיפוש מהיר בביתי שלי. האם כל המקטרגים יכולים להתווכח עם תחושה של בית? של משהו שהפך לחלק מנוהל הסופ"ש שלך? ולמה זה הפך לכזה קונצנזוס להשמצה?

נחזור לסרטי הבורקס. לא אגע בפרות קדושות, אבל כן אומר שלרובם אני לא ממש מתחברת. מתנצלת. (הכותבת הנ"ל גדלה על הגשש, גבעת חלפון אינה עונה, וקזבלן). הסרטים הישראליים שאחרי, לעומת זאת, הם נטיית הלב שלי תמיד. אין לי ספק שלא אצליח לשכנע אף אחד שזוכר סרט בורקס בעל פה שההומור לא משהו ושיש דברים שכבר לא אומרים בשום מצב לאף אחד. ועדיין, זה חלק מהישראליות שלנו. 

מפארוק לשי ושני

השישי לשישי, וה'יבוא לך', והביצים, ופארוק, ומציצים, ואורי זוהר בגרסתו הצעירה, הכל חלק מהפסיפס הישראלי שמלווה אותנו שנים. כמו הטחינה, הפקקים, הים והמנגל. הכל שם. אז למה לא סברי מרנן, שמאגדת בתוכה את השישי שבת של ללכת להורים, האריזות המשפחתיות המעיקות לעיתים, וכן, גם הגזענות העדינה בדמות המזרחית שתמיד מבשלת לגדוד והאשכנזיה הצוננת שקולינריה היא ממנה והלאה? למה לא לפרגן לסדרה שעומדת על הרגליים במשך יותר מעשור, עשור שהיו בו אינספור תהפוכות, מלחמות, אסונות, מגפות (בהלם בעודי כותבת את זה), ואפילו זכייה אחת באירוויזיון? כי זה הפך למשהו שבשגרה. וחבל. 

השמחה לאיד מסוף דרכה של 'סברי מרנן' הצליחה להיות נחלתם של לא מעט אנשים. וזה במקום להבין שיש משהו בסיטקום שנשאר כל כך הרבה זמן. ראו ערך סיטקומים אמריקאיים שהצליחו להאריך ימים. יש קהל לסחורה הזאת, והוא קהל שצופה בסדרה ונהנה (גם אם הוא לא תמיד אומר את זה בקול). להבדיל, זה בדיוק מה שאמרו לי מגישי 'ערוץ הקניות' כשראיינתי אותם ערב ירידת האחרון אחרי 3 עשורים. הקהל מצביע ברגליים ("אנשים מדברים", ציטוט למטיבי לכת), והוא הצביע לקידוש הזה בשישי, לסדרה שמציגה בקליפת אגוז את מהות הבוגר הישראלי המצוי. זה שנסחב עם סירים וחלה למשפחה של בן הזוג, נשאר עם כתם מהשמן של הדג, וחוזר חלילה. 

רותם אבואב, דביר בנדק, טוביה צפיר, סנדרה שדה, יהורם גאון, יונה אליאן, ימית סול, קובי מאור, עדנה בליליוס, קובי פרג', עמי סמולרצ'יק, תום אבני, יניב פולישוק, ירדן ברכה, תמרה קליינגון, נינה קוטלר, גלית גיאת ועוד המון המון. וכמובן, רובי דואניס שלקח אותי תחת חסותו עוד מימי הפיג'מות. אתם חלק משמעותי מהזמן המשפחתי שלי, מהרפרנסים שלי, מהחוויה שלי כאדם שהוא חצי חצי בעצמו. קירבתם לבבות של אנשים שלא הכרתם, והצלחתם, בכישרון רב, להפוך את 'סברי מרנן' כקאלט. כל אחד מכם. וזה לא הולך להשתנות גם בעוד שנים רבות. ולאלו שעדיין לא השתכנעו – חכו קצת, אתם עוד תתגעגעו למנגינה של 'מי אוהב את השבת' ול'אליי, להסתכל אליי'.