לפעמים המקומות הכי פשוטים הופכים לאבני דרך של זיכרון. השבוע, כשעמדתי בגינת הכושר בפתח תקווה, הרגשתי את העוצמה והמשמעות העמוקה הזו. המקום שמהווה סמל למאמץ ונחישות עבור המתאמנים בו, קיבל פתאום משמעות חדשה ומקודשת - זיכרון חי לשני גיבורים, תומר ברק וסהר סודאי.
"בשבת של פסח האחרון, נפגשנו במקרה בגינה הזו - סהר באמצע אימון, ואני אחרי ריצה. שוחחנו כשעה על פיקוד, על הגעלת כלים, על 'השלמת' ציוד לחיילים. צפינו בירוטי טילים בשמי הנגב. לא יכולתי לדעת שזה יהיה הזיכרון האחרון שלי מסהר," כך שיתף עוז כדורי, חברם של השניים.
שבעה חודשים חלפו מאז נפל סהר בעזה. חמישה חודשים לאחר שאיבדנו את תומר במוצב פגה, בשבת השחורה ההיא של השבעה באוקטובר. שתי נשמות אצילות שנקשרו יחדיו בחייהן ובמותן. בטקס הזיכרון שנערך השבוע, הקולות הרועדים והדמעות השקטות סיפרו סיפור של אובדן שאין לו נחמה.
תומר לקח חלק בקבוצות של כושר קרבי ב "אחרי" ואצל "יובל עילם" והתמיד באימונים גם כשהיה חוזר עייף מהצבא. מי שמכיר יודע שאלו לא אימונים קלים ריצות בשטח בכל תנאי מזג האוויר, להרים שקי חול על הכתפיים, משקולות והכל במאמץ אדיר ובנחישות. תומר יצק לתוך האימונים גם ערכים של התמדה ומסירות למטרה.
"עם קבלת הבשורה על נפילת תומר עטפו אותנו החברים של תומר וביניהם גם סהר. סהר נגע במיוחד לליבנו כאשר הקדיש את המסע שערך ללוחמיו לזכר תומר. נפילתו בקרב במאי האחרון הייתה התגשמות הסיוט הכי גרוע מאז שתומר נהרג. לא רצינו שעוד משפחה ממעגל החברים תחווה אובדן. ולא רצינו שהחברים ידעו צער נוסף" אומרת שרון, אמו של תומר ז"ל.
"No excuses" היה המוטו של תומר, וזה לא היה סתם סלוגן - זו הייתה דרך חיים. וסהר - התגלמות השליחות השקטה. תמיד דואג לאחרים, גם כשידע שאולי לא ישוב.
"מרגיש שהזמן נעצר ב-26.5.24. סהר היה חדור מטרה ושלם עם ההחלטה להיכנס לעזה למען המדינה. בשיחתנו האחרונה, כשנכנס לעזה בפעם האחרונה, היה קולו מלא התרגשות ואחריות," סיפרה אחותו התאומה, שחר. "אפילו אז, בדרכו למשימה, דאג לאחרים - ביקש שנבקר את משפחתו של תומר, ונתנצל על שלא הגיע."
ראש העיר, רמי גרינברג הודה למשפחות על הבנים הנפלאים שהפכו לגיבורים כשהקריבו את עצמם למען המדינה וזה לא מובן מאליו. הוא הבטיח שהעירייה תדאג לספר את סיפורם לדורי דורות.
המציאות, כמובן, אכזרית יותר. בזמן שחבריהם ימשיכו הלאה - יטיילו, ילמדו, יקימו משפחות - הם יישארו לנצח צעירים, קפואים בזמן. אבל אולי זו בדיוק המשמעות של זיכרון: להפוך מקום פשוט כמו גינת כושר למרכז של ערכים, של מסירות, של אהבת אדם.
"כולנו גוש אחד" אמר פעם סהר. ואולי זה המסר החשוב ביותר שהשאירו לנו - שבתוך כל הכאב והאובדן, אנחנו עדיין יחד, עם פצעים פתוחים אבל גם עם תקווה. ואנחנו חייבים להמשיך - בשבילם, בשביל הערכים שלהם, בשביל החיים שלא הספיקו לחיות.
תומר וסהר, הגינה הזאת היא עכשיו יותר מסתם מתקני כושר. היא מגדלור של זיכרון, של גבורה שקטה, של חברות שחזקה מהמוות.
"אין רואים את הרוח, אך היא הנוהגת את הספינה" אמר ביאליק. תומר וסהר אולי אינם כאן פיזית, אבל הרוח שלהם – רוח של נחישות, של דאגה לאחר, של אחדות – ממשיכה להוביל אותנו, ואנחנו - בעיקר נשתדל להיות ראויים למורשת שהשאירו אחריהם.