חנוכה עכשיו. עוד חנוכה שבו יש לנו כל כך הרבה חושך לגרש, חג נוסף שאי אפשר לחגוג באמת כי 100 אחים ואחיות שלנו לא בבית, ולא יכולים להדליק את החנוכייה או להתלבט לגבי עוד סופגניה. והכל ממשיך. משדרים עסקים כרגיל, למרות שלא באמת.
חגי תשרי כבר היו, ועוד כמה חודשים יגיע שוב סדר פסח. איכשהו, שום דבר לא משתנה. ולמרות הכל, כי לאף אחד אין ברירה, החיים ממשיכים. השרים וחברי הכנסת מנסים להדיח את היועמש"ית, הפעם עם הקובץ, אחרי שכבר יותר משנה הם מנסים להזיז אותה ממקומה, המגעים לעסקת חטופים מתרחקים ומתקרבים לסירוגין ומכווצים את לב המשפחות ואת הלבבות של כולנו, והכל כאילו ברקע. יש פוליטיקה על השולחן, והתנצחויות, ואנשים חמומי מוח שמבחינתם שכחו מה קרה לנו.
השבוע יצא לנו להבין שהבדיחות על הג'חנונים והתימנים לא באמת מצחיקות, ושהחות'ים מתכוונים להעיר אותנו לא מעט בלילות הקרובים. עוד מערכה רשמית שכאילו מרחיקה אותנו מהעובדה שאנחנו כבר יותר משנה במלחמה.
יצא לי לשבת עם חברה השבוע, ושתינו תהינו ביחד איך זה הגיוני שעולם כמנהגו נוהג. הסכמנו ביחד שכנראה כך נראית הישרדות. אבל עד מתי? למישהו יש מושג מה קורה עם ההכנות לעסקה? איך הדברים שוב במגמת מסמוס? ומה באמת הולך לקרות בהשבעה של נשיא ארצות הברית המיועד דונלד טראמפ?
התשובה היא לא. לאף אחד אין באמת מושג מה הולך לקרות כאן, בדיוק כמו שאף אחד לא צפה את הפלישה לסוריה, את 7 באוקטובר, ואת הפלישה לאוקראינה. הבעיה היא שאזרחי ישראל צריכים לדעת מה צופן עתידם במדינה הזאת, כי גם להם בא לתכנן קדימה בדיוק כמו יתר תושבי הגלובוס. כולנו על הולד, ונדמה שהשלמנו עם זה. אסור להשלים עם זה