אולי נסכים שהמעבר לשנה האזרחית החדשה מזמן גם הוא חשבון נפש. כמו בימי הולדת, גם היום שבו מתחלפת הספרה האחרונה במספר השנה הוא למעשה עוד יום רגיל, שהופך לתצוגת תכלית של כל מה שקרה בשנה החולפת וכל מה שעוד לא. הזדמנות נוספת, אם תרצו, לציין את הדרך שעברנו ואת זאת שעוד מצפה.
בעולם, אנשים מבקשים להפסיק לעשן, להתמיד בדיאטה אחת ולתמיד, לעשות ספורט, אולי דווקא יוגה, לקבל העלאה בשכר, בעצם, להחליף עבודה לגמרי, למצוא בן או בת זוג, להתקשר להורים לעיתים תכופות יותר ולהיות מאושרים. יכול מאוד להיות שאלה משאלות לב שגם יושבי המקום הזה מבקשים לעצמם, אבל נראה שלא רק. הרי כאן, המרחק בין כלשהו הפרטי ובין כלשהו הלאומי קצר, ולעיתים מתבטל לחלוטין.
לפני כמה ימים הייתי בהצגה שנשאלה בה השאלה, מה היא ציונות? התשובה שניתנה על הבמה הייתה: ההבנה שיש קשר בין יהודי העולם. שגורלו של ג'רי סיינפלד הוא כגורל היהודים שיושבים באותה השעה בתיאטרון קטן ביפו. וגם, שהציונות מאמינה כי גורל כולנו קשור במקום הזה. אפשר להתווכח על זה, או לגלגל עיניים בציניות, אבל נראה שהקשר הציוני, שברוב הימים הוא בלתי נראה, הוא שגרם לסוכנות היהודית בארץ ישראל להקים בנובמבר 1942 ועד הצלה ליהודי אירופה, והוא שמכנס מדי שבוע מאות יהודים בסנטרל פארק לקרוא להשבת החטופים, והוא מה שגורם לנזירה בפירנצה להראות למשפחה ישראלית שמתחת לתלבושת המובהקת שלה יש דווקא מגן דוד (סיפור אמיתי).
הרי אם נציץ בדפי חשבון הנפש המדומיינים והממשיים שייכתבו הלילה ומחר, דפים שבהם משאלות לב והחלטות לשנה האזרחית החדשה, נמצא את ההוכחה לכך שההגדרות האלה לציונות נכונות. הרי בין המשאלות, ואפילו בראשן, תהיה משאלת לב אחת ברורה: להשיב את כל החטופים הביתה. גם אם נדמה שהמציאות כבר המשיכה הלאה, על רקע צלילי המסיבות שיגיעו הערב, בחשבון הנפש הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו, הימצאותם של 100 מאחינו ואחיותינו בעזה, והסכנה שבה נתונים החיים שבהם, לא נותנות ולא ייתנו לנו מרגוע. ואם יש איזה צורך לסכם את השנה שחלפה, כך אסכם אותה: בחוסר שקט, במשקולת אדירה, בתחושת אשמה ובושה ובתקווה לשובם.
כשנסיים לערוך חשבון נפש פרטי, ונרים מבט לסביבה, נבחין שוב כי אנחנו חיים בעידן של נרטיבים. זה נכון לאדם הפרטי אל מול עוקביו (די בהגדרת "עוקבים" כדי להעיד על רוח התקופה) וזה נכון לאופן שבו בעלי הכוח מנסים לשכתב מחדש את מציאות חיינו הנוכחית ואת הכתם שנקרא 7 באוקטובר. טוב יעשו חברי ממשלת ישראל אם הם בעצמם יתיישבו לערוך חשבון נפש, על הכתם שלא עצר מלהתפשט ועל האופן שבו הם הפכו את מעוז הממלכתיות האחרון שלנו לזירת קרקס עלובה. טוב יעשו אם יבינו, גם באיחור פושע, את תפקידם בעת הזו, ומנהיגות מהי.
ואם מכל הנושאים בערב הסילבסטר בחרתי לעסוק בציונות, אז טוב יהיה להזכיר לנציגי הממשלה ביום הזה כי במגילת העצמאות כתוב "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" וכי מעצם כניסתם למוסד הקרוי הכנסת עליהם לכבד את המורשת שאותה הם אמורים להמשיך, מורשת נביאי ישראל. עליהם להפסיק להתייחס לבימה הזו כאל בימת הטוקבקים הבזויה ביותר ולהבין את אחריותם הציבורית – בהשבת החטופים, בכינון ועדת חקירה ממלכתית (כפי שפעלה כל ממשלה לפניהם אל מול משבר עמוק), בשיקום חבלי הארץ וכל יושביהם.
וטוב יהיה, אם בשנה הקרובה גם אנחנו, כציבור, נבין את תפקידנו, ואולי לחלקנו תתווסף השנה עוד שורה לרשימת ההחלטות, והיא להצטרף לשירות הציבורי. לא די במאבק ברחובות, הגיע הזמן לשנות מבפנים. שכן טוב יהיה לכולנו אם נחליף את שורות הביזה והזילות בסיכומי השנה שלנו, בשורות של ערכים וצמיחה. טוב יהיה, אם בבסיסו של כל חשבון נפש, נזכיר לעצמנו את מהותה האמיתית של הציונות, את הקשר בינינו ואת הקשר למקום הזה.