לפני כמה ימים נסעתי בנתיבי איילון בשעת עומס. התנועה הייתה צפופה ואיטית. בשלב מסוים, רכב שנסע מצד ימין בשולי הכביש אותת וביקש להשתלב בנתיב שלי. איזה חוצפן! במקום להאט ולאפשר לו להיכנס, נצמדתי לרכב לפניי, נחוש לא "לצאת פראייר".
ראיתי במראה את הנהג מרים יד בתסכול, אך המשכתי בדרכי, עם חיוך קטן מרוצה מה"ניצחון" הקטנוני שלי. האמת היא שפעם אחת דווקא נתתי לרכב להשתלב לפניי, אבל לא קיבלתי את הכרת התודה המצופה מאותו נהג, ולמדתי את הלקח להבא.
אני לא קונה את ההבטחה הריקה "יש לי רק שאלה", ולא ממש מאמין לאלה שמבקשים לעקוף בתור הביטחון בנמל התעופה, כי הם "מאחרים לטיסה", או כי "הם איתם". לא מאמין לאלה ש"גילו" שהם בעצם צריכים לפנות שמאלה, אחרי שעקפו את כל טור המכוניות מימין.
בישראל המילה "פראייר" נחשבת למילת גנאי. גם אצלי. להיחשב כפראייר זה עלבון. אף אחד לא רוצה להיות זה שמנוצל, זה שתמים מדי. אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי דווקא יש משהו טוב ומרענן בלהיות קצת פראייר.
אני מודה, אני עדיין לא פראייר. אני מקפיד על מקומי בתור, לא מוותר בקלות, ולעיתים קרובות מוצא את עצמי מתקטנן על דברים קטנים ועושה חשבונות. אפילו בפוליטיקה, כשאני שומע על ויתורים או פשרות, אני מרגיש שזה סימן לחולשה ואנטי־מנהיגות.
אבל אני רוצה להשתנות. אני רוצה להיות מסוגל לוותר, לתת לאחרים, להיות יותר סבלני. אני רוצה להיות מסוגל לתת לרכב להשתלב לפניי בכביש, לאפשר למישהו עם פחות מוצרים לעבור לפניי בתור בקופה, ולהאמין בכל ליבי שבאמת יש לו "רק שאלה".
הדרך לא תהיה קלה. שנים של סוציאליזציה בתרבות הישראלית הפכו אותנו לאלרגיים למושג פראייר. אבל אני מאמין שאם נתחיל בוויתורים קטנים ביומיום, נוכל לשנות את התפיסה הזו. גם בחיים האישיים וגם בפוליטיקה.
כמה מהוויכוחים הפוליטיים באמת מוּנעים על ידי אידיאולוגיה, וכמה כדי לא לצאת פראיירים? רק תארו לכם שיריב לוין ובג"ץ היו מסכימים להיות קצת יותר פראיירים ולמצוא את דרך האמצע? כמה טוב היה לכולנו.
איזה כיף היה יכול להיות פה אם רק היינו יותר פראיירים אחד כלפי השני? אני החלטתי. כשאהיה גדול, החלום שלי הוא להיות פראייר. אני רוצה שיהיה כתוב לי על המצח "פראייר". אולי זה לא יביא אותי רחוק בכבישים או בתור בסופר, אבל לפחות אגיע לשם עם מצפון נקי ומינימום תסכול.
הכותב הוא נינו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל
[email protected]