זו אולי לוחמה פסיכולוגית, ואף אחד מאיתנו כבר לא מצפה לשום דבר אנושי ממפלצות חמאס, אבל מהמבט שבקע מעיניה של לירי אלבג בסרטון שפורסם במוצאי שבת האחרון אי אפשר לחמוק. למרות זאת, יש לא מעט ניסיונות להתחמק.
הכיסוי הבינלאומי שקיבל הסרטון, למשל, היה מוגבל, ובמקרה הטוב יצא ידי חובה. חלק מכלי התקשורת פשוט לא התייחסו, וחלקם פרסמו רק כותרות לקוניות, אפילו בלי לשבץ תמונה מהסרטון האפל והמזעזע הזה. רובם כמובן "איזנו" את הדיווח על הסרטון עם תמונות של סבל פלסטיני בעזה.
אבל מי אנחנו כי נלין על הכיסוי הבינלאומי, כשגם הכיסוי הנרחב שקיבל הסרטון בישראל נשכח אחרי יממה, והמשכנו הלאה?
אנתוני בלינקן, שר החוץ היוצא של ממשל ביידן, אמר בריאיון השבוע משהו שכל ישראלי יודע: "בכל פעם שהיה לחץ על ישראל להגיע לעסקת חטופים, חמאס הקשיח עמדות והעסקה התרחקה". אפילו הוא כבר קלט שממשל ביידן, וגם חלק ניכר מהמדיה המערבית, לא השכילו להבין איך עובד הראש של חמאס, ושיחקו לידיו.
אבל בלינקן שאל דבר נוסף שכדאי להתעכב עליו: "מדוע לא היה קול עולמי רם וברור שקרא לחמאס להניח את נשקו או לשחרר את החטופים?", ישראל הציעה להנהגת חמאס וללוחמיו יציאה בטוחה מעזה אם ייכנעו. איפה היה העולם עם הקריאה 'כן, עשו זאת! סיימו את הסבל האנושי שאתם הבאתם מלכתחילה!'.
"מדהים שלצד הביקורת המובנית על התנהלות ישראל בעזה, לא שומעים דבר על חמאס מאז השבעה באוקטובר". באמירה הזאת, הכל כך מובנת מאליה, קשה שלא לראות את הכישלון הצורב בהתנהלות התקשורתית של הממשלה בנושא החטופים.
בתחילת הדרך ניסו לבקש מהמשפחות להיות בשקט, כדי לא להפריע למשא ומתן, שזו בקשה מופרכת ואפילו הזויה. מי יכול לשתוק לאורך זמן כשהיקרים לו מכל נחטפו ממיטתם? גם בהמשך הדרך הממשלה ניסתה להשתיק את משפחות החטופים במקום להשתמש בהן לקמפיין עולמי רב-עוצמה שלא ירפה, עד שתהיה קריאה אחידה ומתמשכת לשחרורם המיידי ללא תנאי של החטופים כדי לסיים את המלחמה ואת הסבל – של החטופים וגם של תושבי עזה.
במקום להשתמש במצוקה שלהם, הממשלה ניסתה למזער אותה, ולשכנע את הציבור הישראלי שהפגנות סולידריות עם משפחות החטופים הן למעשה הפגנות שעוזרות לחמאס.
גם אם זה נכון, התפיסה הזו הוכחה ככישלון נוראי. את המחיר הכבד ביותר על הכישלון משלמים החטופים, שעוברים גיהינום מתמשך ובלתי נתפס. אבל את המחיר משלמים לא רק הם, ומשפחותיהם, אלא גם החברה הישראלית כולה. ככל שאין לחץ עולמי על חמאס לשחרר את החטופים, דעת הקהל העולמית פחות נוטה לצאת בכעס נגד חמאס ונגד איראן.
ככל שהממשלה בורחת מנושא החטופים במקום להעצים אותו לצידן של המשפחות, כך היא מקבלת פחות אמון. את עינב צנגאוקר הרחיקו מהכנסת עד ש"תעמוד בכללים", אך אף אחד לא הרחיק מהכנסת את ח"כ טלי גוטליב שהודיעה שתסרב להתייצב לחקירה בלהב 433, שזו שבירת כללים חמורה בהרבה.
מה שבטוח הוא שאחרי 15 חודשים בשבי המפלצות, שרק אלוהים יודע מה עוללו ועדיין מעוללות לחטופינו, כבר אי אפשר למשוך יותר את האמירה "אסור ליפול ללוחמה הפסיכולוגית של חמאס". זמן רב מדי עבר. היום, מי שבורח מהמבט בעיניים של לירי אלבג, שאומר הכל, ומקשיח את ליבו מול סרטוני החטופים, לא פוגע בחמאס, אלא בנו. בסולידריות שהיא לחם חוקנו, בערבות ההדדית שהיא הבסיס לחוסן הלאומי, ובאנושיות הישראלית של כולנו.