התלבטתי איך לפתוח, אבל בסוף מצאתי - בושה. בושה מה שעושה שר הביטחון, כ"ץ, לראש המטה הכללי, רב־אלוף הרצי הלוי. בושה שהדרך היחידה שבה בחר שר הביטחון כדי לקדם ולרומם את מעמדו היא להעליב ולהשפיל את הרמטכ"ל בצורה פומבית. בושה שזה מה שמעסיק את מנהיגות ישראל בשעה הזו.

עם ישראל נמצא במלחמה, למי ששכח. קצב הדימום שלנו הוא גבוה להחריד. אנחנו מאבדים לוחמים יקרים ועזי נפש מדי יום, מאבדים וממשיכים ללחימה. אבל כאשר הם מביטים למעלה, לראש הפירמידה, הם רואים שר ביטחון שכל עניינו לדחוף את הרמטכ"ל החוצה, ומהר.

הרצי לא לבד. גם ראש השב"כ על הכוונת, אבל הוא כפוף לראש הממשלה וזאת חזית רחוקה, אבל קרובה. גם הוא סופג ישירות או בעקיפין מראש הממשלה ומסביבתו, למרות שאנשיו עומלים יום ולילה, לצד חיילי צה"ל, כדי לקעקע את אימפריית הטרור של החמאס. המטרה היא אחת: למחות את הפיקוד של מערכת הביטחון נכון ל־7 באוקטובר, למתוח את הזמן, למשוך את הלחימה, וכמובן לדחות ולדחות ולדחות את ועדת החקירה הממלכתית, שנדרשת אחרי כל מלחמה כפי שהיה ב־1973, וגם אחרי סברה ושתילה, מלחמת לבנון ואירועי ביטחון אחרים.

השר בן גביר לא התאפק והצטרף לחגיגה. גם לו יש מה להגיד. הוא מסביר לרמטכ"ל את ההבדל בין “פעילים" ל"מחבלים", דורש שיאמץ את הטרמינולוגיה שלו, וכאשר הרמטכ"ל אינו נענה, משתלח בו. רק בישראל 2025 הדבר הזה אפשרי. אתם מוזמנים להשוות בין הרקורד של הרצי הלוי ואיתמר בן גביר. אפילו ההשוואה מסמיקה.

ומבקר המדינה, מינוי פוליטי של רוה"מ, גם הוא במקהלה. צה"ל צריך להזדרז ולשתף פעולה, אבל ייתכן שאינו פנוי וכל כולו עסוק בלחימה. בסדר. אפשר לפתח שיח עם צה"ל, אבל להעלות אותו על המוקד עכשיו?

כבר הייתי במקומות האלה פעמים רבות – בלשכת שר הביטחון, ביחידת דובר צה"ל, ואני מלווה את יחסי שר הביטחון והרמטכ"ל שנים רבות. עוד לא היה כדבר הזה.

שר הביטחון רוצה לקבוע? בסדר. יתכבד וישב עם הרמטכ"ל לפגישת העבודה השבועית או בתדירות גבוהה יותר, יתווכחו השניים ושר הביטחון יסכם. כך היה וכך יהיה. אני משוכנע כי אילו הדברים היו נעשים כך, הייתה נחסכת מאיתנו המערכה המגוחכת של היום. כץ נגד הלוי, הגרי משיב, דובר שר הביטחון משתלח בו, ובסוף היום הדלפה מקרבתו של שר הביטחון: הגרי לא יקודם לאלוף.

אני בקושי מכיר את הגרי, פגשתי אותו פעמיים, אבל אני עוקב אחריו. הוא דובר מעולה, אמין, ישר ורגיש. כאשר הוא מתנצל בשם צה"ל ניתן להבחין כי ההתנצלות היא אמיתית וכנה. לא פלא שהציבור נוהה אחריו, ממלא את הנחיותיו, וטוב הדבר.
זה משרת את כולנו.

לישראל אין הסברה לאומית. היחיד, היחידה, שמחזיקים את ההסברה הישראלית מעל המים הם דובר צה"ל וחייליו בסדיר, בקבע ובמילואים. את מעט ההסברה הישראלית עושים הם. הם ראויים להערכה על העבודה המצוינת שלהם.

אסור לרמטכ"ל לפרוש עתה. הוא בתוך לחימה, והוא מוביל את צה"ל להישגים משמעותיים בכל החזיתות. את התודות שראש הממשלה משחרר בשפתיים קפוצות לצה"ל, הוא חייב גם לרמטכ"ל. נכון, ה־7 באוקטובר נח על מצפונו, והוא קיבל זאת באחריות מלאה. אינו בורח ואינו מתכחש, ויודע כי יגיע הרגע שיצטרך להבהיר לציבור מה קרה באותו יום.

בינתיים, עצה לשר כץ: מהתפקיד הבכיר הזה, שר ביטחון, אפשר לטפס – ראה ערך רבין וברק, ואפשר להידרדר – ראה ערך דיין וגלנט.
הדרך לטפס לצמרת היא לא על הכתפיים של הרמטכ"ל.

הכותב הוא דיקן ההיברו יוניון קולג׳, המכון ללימודי היהדות בירושלים; לשעבר יועץ תקשורת לשרי הביטחון ארנס ורבין ודובר צה"ל