ייתכן שהקמת “נבחרת הרמטכ”לים” - בני גנץ, גבי אשכנזי ומשה בוגי יעלון ב־2019 - הייתה החטא הקדמון, אף שהיה חטא קודם: ניסיון השמאל להשתלט על הצבא שזה עתה קם, באמצעות הפלמ”ח, ניסיון שדוד בן־גוריון שם לו קץ. לגנץ, אשכנזי ויעלון יש רקע צבאי מרשים, מי יותר, מי פחות, אך התברר שהציבור לא ראה בהם מנהיגים ומתווי דרך לאומיים, והעסק התפרק כעבור זמן לא רב.
העובדה שהמנוע לראשות הממשלה של גנץ, גם לאחר שחבר אליו רב־אלוף (מיל’) גדי איזנקוט, ממשיך לעבוד בעיקר “פול ספיד בניוטרל”, מעידה, בין היתר, על בגרות הציבור ועל אופיין הדמוקרטי הבסיסי של המדינה והחברה.
מה שרמטכ”לים בדימוס ותומכיהם לא הבינו הוא שהציבור, עוד לפני שבעה באוקטובר, כבר איננו רואה בדרגות על הכתף רישיון “דרך צלחה” לפוליטיקה ולמנהיגות לאומית. אומנם, תמיד היו אנשי ביטחון בכירים שהשתלבו בפוליטיקה, אך רק שלושה מהם - משה דיין, אריאל שרון ויצחק רבין – הטביעו את רישומם על ההיסטוריה, לחיוב או לשלילה (אהוד ברק הוא סיפור אחר).
אין כל פגם בהצטרפות בכירים בעלי רקע ביטחוני למפלגות השונות, אך כשההצטרפות מקבלת גושפנקה של גוף מאורגן, שהמכנה המשותף שלו איננו אידיאולוגי או פרוגרמטי, אלא רק צבאי או שלטוני, מתעוררות אסוציאציות של חונטה דרום־אמריקאית, או גרוע מכך.
היבט שלילי נוסף הוא שבעיני חלק מהציבור, ובוודאי בעיני עצמם, גנרלים ואנשי צבא נחשבים בטעות למומחים אסטרטגיים במובן הרחב של המושג, אף שבפועל קיים הבדל יסודי בין פיקוד על צבא ובין הבנה אסטרטגית מקיפה של הגורמים והכוחות המגדירים את מצבה של מדינה. בהתבססות על גורמים אלה נקבעות החלטותיה הגיאופוליטיות של מדינה, שהן בתחום אחריותה הבלעדית של ההנהגה הפוליטית, כלומר, הממשלה.
הצבא שכפוף לממשלה הוא אחד הכלים המרכזיים, אך איננו הבלעדי, לקידום ההחלטות האלה במדינה דמוקרטית, והוא בוודאי איננו היוזם. ההיסטוריה ידעה אסטרטגים גדולים שלא היו אנשי צבא, דוגמת לינקולן בארצות הברית, צ’רצ’יל בבריטניה וקלמנסו בצרפת, ואצלנו, בן־גוריון, שלא הותיר ספק בעניין כפיפותו הברורה של הדרג הצבאי לדרג המדיני. כשצריך היה, בן־גוריון אף העמיד מצביאים מהוללים כיגאל ידין ויגאל אלון במקומם. מנחם בגין לא נהג כך - ומלחמת לבנון הראשונה הייתה התוצאה.
בישראל, לטשטוש תחומי הצבא והמנהיגות הלאומית, ולסתירות הנובעות מכך, יש עוד השלכה רעה: פוליטיזציה של הצבא ונזק פוטנציאלי למעמדו כ”צבא העם”, כלומר צבא של כל העם (מלבד של אלה שאינם מוכנים ליטול חלק בנטל של ביטחון המדינה). העובדה שישראל אינה מדינה מיליטריסטית, למרות מקומו המרכזי של הצבא בחיינו, היא אחד מסימני ההיכר שלה כמדינה דמוקרטית מתפקדת — בניגוד, למשל, לארצות הברית, שהפולחנים הצבאיים המרובים המתקיימים בה מזכירים לפעמים יותר את פרוסיה מאשר חברה אזרחית דמוקרטית ברוחם של תומס ג’פרסון ושאר האבות המייסדים.
אך לאחרונה נוצרה בישראל מציאות מדאיגה חדשה: המתיחות ההולכת וגוברת בין פיקוד הצבא לממשלה, מתיחות שמהודהדת ומתודלקת גם על ידי התקשורת. אם מתיחות זו לא תיבלם משני הצדדים, היא עלולה לפגוע בלוחמים ובמשימות שעוד נכונו לצה”ל. באחד העיתונים נכתב על “מלחמת התשה בין שר הביטחון לצבא”, אך ההתשה היא של כולנו.
בממשלה ובציבור יש אכן ביקורת מוצדקת על מה שנראה לעיתים כהתנערות של חלק מהפיקוד הצבאי מעקרונות בסיסיים במשטר דמוקרטי בכל הקשור ליחסים שבין הצבא ובין הממשלה. דוגמה קיצונית לכך הייתה אי־הדיווח המיידי של הרמטכ”ל, ראש השב”כ ואחרים לראש הממשלה על התנועות המדאיגות בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר — והתוצאה ידועה. אך הרמטכ”ל הרצי הלוי הוא גם זה שפיקד מאז על מערכה צבאית רבת־מבחנים, ודובר צה”ל, תא”ל דניאל הגרי, שעליו נמתחת ביקורת בשל התבטאות חריגה, תרם רבות לשיקום המורל הציבורי בימים ובשבועות הקודרים שאחרי 7 באוקטובר. מעשיהם ומחדליהם, כמו של אחרים, ייחקרו כשתוקם ועדת חקירה אחרי המלחמה. אך בשלב זה שומה על כל הצדדים לרסן את עצמם — כי צה”ל יש רק אחד ובלעדיו גם “הקיר” שחוצץ בינינו ובין אויבינו לא יהיה מברזל אלא מנייר.