הטבח בשבעה באוקטובר סימן תחילת תקופה חסרת תקדים של תהפוכות במדינת ישראל – שנה ושלושה חודשים של טלטלה אישית ולאומית בכל זווית אפשרית. הטבח והמלחמה גבו קורבנות רבים מאוד, תחושת הביטחון התערערה אחרי שנות שקט ארוכות בצפון, קהילות פונו והתפזרו ברחבי הארץ לתקופה ארוכה, קהילות אחרות נשארו תחת אש, ואי־שקט פוליטי מרחף כל העת.
לתוך המצב הזה נכנסת מערכת החינוך שלנו – מורים, מנהלים, רכזי חינוך ביישובים, רכזי קהילה. כולם ניהלו מערכת בתוך משבר בלי שהוכשרו לכך. במציאות מורכבת זו, מערכת החינוך התגלתה כאבן פינה לחוסן, ועמדה במשימה בצורה מעוררת הערכה. היא הצליחה לשמור על תחושת נורמליות והמשכיות עבור התלמידים.
כל זה נעשה בתנאים קשים מאוד, ביניהם מחסור בכוח אדם, פעילות במבנים מאולתרים, מחסור במשאבים מתאימים, תלמידים שנמצאים בסביבות למידה לא מוכרות, צמצום הפעילויות החברתיות וביטול אירועים חוץ־לימודיים, ששיבשו את המרקם החברתי בבתי הספר. מעל לכל, שררה במערכת החינוך, כמו במערכות שונות במדינה, אי־ודאות רבה – הצוותים וגם התלמידים התמודדו ועדיין מתמודדים עם חוסר שקט וחוסר ביטחון.
כעת, כשחזרתם של המפונים לבתיהם עומדת על הפרק, צפים כל הקשיים שהתעוררו במהלך השנה האחרונה, ובו זמנית מתעוררות הזדמנויות. המשבר חשף שאלות עמוקות, שכעת יש הזדמנות לתת עליהן את הדעת. ראשית, קיבלנו תלמידים שהתמודדו עם פערים לימודיים גדולים וכאלה שהתמודדו עם משבר אמון. יש לטפל מיד בבעיות אלה.
התלמידים זקוקים לתוכניות מותאמות כדי לשחזר למידה שאבדה, תוך טיפוח מיומנויות להסתגלות מחדש ולחוסן נפשי. במקביל, עלינו לבחון דרכים לשיקום המערך החברתי שנפגע, לפעול לביסוס מעמדם של המבוגרים, שהתערער, ובעיקר לטפל בלכידות החברתית שהייתה העוגן והתפרקה בשל הנסיבות. לכל אלה מצטרף הצורך לחזק את הזהויות האישית, הלאומית והיהודית שהתערערו מאז 7 באוקטובר. שאלות של זהות יהודית וישראלית קיבלו משמעות מחודשת והן מזמינות דיון מעמיק יותר על שייכות ותכלית.
אחרי תקופת קורונה והמלחמה הארוכה, מעמד בתי הספר והלמידה בכלל מחייבים התייחסות חדשה. זה הזמן לעצור ולבחון אם המבנה של סדר היום בבית הספר הוא ריאלי, מה הקשר בין חלקי המסגרת – בבוקר ואחר הצהריים, מהי המשמעות של יישוב שנמצא בפריפריה בהיבט החינוכי, אילו כלים חינוכיים מתקופת המלחמה ישרתו אותנו בעתיד ואילו יש לזנוח, ובעיקר איך תיראה מדינת ישראל ב־20 השנים הקרובות ומהי מידת ההשפעה שלנו על כך.
ככל שנעמיק בשאלות האלה, נשקיע נכון בדרך שלנו לבניית תהליך הריפוי. האתגרים שלפנינו הם עצומים, אבל גם האפשרויות. יחד, נוכל להפוך את צלקות המשבר לתוכנית שתחזק את מערכת החינוך ותבנה דור עתיד איתן ואיכותי.
הכותבת היא ראשת עיריית בית שמש לשעבר, ונשיאת יאסא, המרכז הישראלי למצוינות בחינוך
