בשבוע שעבר חזרה לחיינו הרפורמה המשפטית, ושוב במקום לדון בדברים החשובים באמת בזמן מלחמה קשה, כשאחינו ואחיותינו עוד בשבי חמאס, שבנו לדבר על הרכב הוועדה לבחירת שופטים, פסקת התגברות ועוד מושגים שאינם מעניינים את הרוב הציבור, בוודאי בשעה זו.
טוב היה עושה שר המשפטים יריב לוין לו היה מודיע שהוא מקיים את פסיקת בג"ץ ללא טריקים ושטיקים, עורך הצבעה על בחירת הנשיא הבא לבית המשפט העליון, ומותיר כל דיון בסוגיות המשפטיות לעתיד לבוא. שר המשפטים לא עשה כן ואיים במשבר חוקתי. טוב עשו השר לשעבר יזהר שי ותא"ל (במיל') דדי שמחי, שני אבות שכולים ששילמו את המחיר היקר מכל, שנרתמו למאמץ וסייעו לגיבושו של מתווה חדש. מתווה שלא חף מבעיות, אך הוא בסיס ראוי לדיון וגיבוש הסכמות רחבות.
על פי המתווה המוצע, הרכב הוועדה יכלול שלושה שופטי בית המשפט העליון, שני עורכי דין (אחד מטעם הקואליציה ואחד מטעם האופוזיציה), שני חברי כנסת (אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה) ושני שרים. השינוי המרכזי הוא החלפת שני נציגי לשכת עורכי הדין בשני משפטנים המייצגים את הקואליציה והאופוזיציה.
לפי המתווה, בחירת שופטים תיעשה ברוב של חמישה חברים. ביחס לערכאות נמוכות יש צורך בהסכמה של לפחות נציג מכל "מחנה" (קואליציה, אופוזיציה והשופטים). החידוש המשמעותי הוא הדרישה להסכמה של נציג האופוזיציה (הפוליטי או המקצועי) והקואליציה במינוי שופטי עליון, וביטול זכות הווטו שיש לשופטים על מינוי לערכאה העליונה.
היתרון המרכזי של ההצעה לטעמי הוא העובדה שהיא תיכנס לתוקף החל מהכנסת הבאה. יש בכך כדי לשדר מסר ברור גם להמשך – שינויים חוקתיים בכללי המשחק לא נעשים במחטף פוליטי רגעי, ולא חלים על כנסת מכהנת, אלא רק לאחר שהנושא הובא באמצעות הבחירות לדיון ציבורי ולהכרעת העם.
כמו כן, הווטו ההדדי ביחס לבחירת שופטים לבתי המשפט השלום והמחוזי הוא צעד חשוב ושונה מהותית מההצעות המסוכנות שקידמה הקואליציה בשנתיים האחרונות. כך גם הכוונה לקדם חוק יסוד "חקיקה", שיתווה את כללי המשחק לקבלת חוקים, חוקי יסוד ולביקורת שיפוטית - היא צעד מבורך וחשוב ביותר, ואולי זה השינוי החשוב והמשמעותי ביותר במתווה שהוצג לציבור על ידי שר החוץ גדעון סער ושר המשפטים לוין.
דרושים שופטים מקצועיים
החיסרון של ההצעה הוא בהדרה של נציגי לשכת עורכי הדין והחלפתם במשפטנים שיהיו נציגים פוליטיים בפועל. היה ניתן להותיר את נציגי הלשכה או להחליפם בשופטים בדימוס שייבחרו על ידי הקואליציה והאופוזיציה. חיסרון מרכזי נעוץ בביטול זכות הווטו של השופטים ביחס לבחירה לבית המשפט העליון.
על פניו ניתן לטעון כי לא צריכה להיות לשופטים זכות שכזו ואין מדובר בהסדר "קדוש" שלפיו השופטים חייבים להסכים לגורם שייכנס למועדון היוקרתי של בית המשפט העליון. ואולם ההצעה בפועל תגרום לכך ששופטים מקצועיים מבית המשפט המחוזיים לא יקודמו לעליון, וייבחרו שופטים המייצגים עמדות קיצוניות בדיל פוליטי שבין קואליציה לאופוזיציה ושתכליתו לגרוף רווח פוליטי ציבורי על חשבון מקצועיות בית המשפט העליון.
הרוב המכריע של התיקים בבית המשפט העליון לא עוסק בסוגיות חוקתיות ציבוריות וערכיות, אלא בסוגיות משמימות של דיני מיסים, דיני חברות, דיני חוזים ומשפט פלילי. יש צורך בשופטים מקצועיים. השאלה היא מה הסיכוי שבמתווה הנוכחי יקודם שופט מצטיין, מקצועי ואלמוני מבחינת הציבור מבית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון.
הסיכוי נמוך עד אפסי, שכן אף צד, קואליציה ואופוזיציה, לא יוכל לגרוף רווח פוליטי ציבורי ממינוי מקצועי שכזה, והוא יעדיף למנות דמות משפטית עם פרופיל ציבורי־תקשורתי, שתסייע לו בגריפת הדיווידנד הפוליטי. על כן, צריך למצוא מענה לחשש זה. למשל שמועמד לעליון מבית המשפט המחוזי מצריך רק הסכמה של קואליציה ואופוזיציה, אך מועמד חיצוני מצריך הסכמה גם של השופטים.
כאמור, המתווה המוצע הוא בסיס טוב וראוי לדיון, והתקווה היא שכעת יהיה שיח בין כל חלקי הכנסת במטרה אמיתית לגבש הסכמה רחבה.
