עבור רגעי ההתרגשות הקולקטיביים, שבהם דמענו עם משפחות התצפיתניות שהתרסקו והתאחו מחדש, שילמנו לא רק ברוצחים משוחררים. שילמנו גם בטרור פסיכולוגי, שהגיע לדרגות מתוחכמות מאוד. תקשורת חמאס נתמכת על ידי הזרוע הענקית של אל־ג׳זירה ועל ידי לא מעט כלי תקשורת מערביים. כלפי פנים, חמאס מפגין כוח כדי להשתלט בחזרה על העזתים. כלפי חוץ הוא מפיץ סרטונים שבהם התצפיתניות זוכות ליחס יפה בפרידה משוביהם, מודות בערבית, מחייכות ואפילו מקבלות תעודה ושקית מזכרות. לכל בימוי ולכל סרטון יש קהל, מטרה ותכלית.
בין כל הנרטיבים המניפולטיביים שמסתחררים סביבנו בעידן הזה, חשוב שלא נתבלבל ונזכור דבר פשוט וכואב: עסקת החטופים היא עסקה עם השטן. מטרתה של המנטליות החמאסית, ולמעשה גם זו של חיזבאללה ושל כל ארגוני הטרור הג׳יהאדיסטים, היא לפגוע באכזריות, בין שפיזית או תודעתית. לכן אסור לנו ליפול במקום הזה אלא לזכור את המטרה הגדולה שלנו. אסור לנו להיות תגובתיים.
המטרה הגדולה שלנו היא שינוי המזרח התיכון על ידי נורמליזציה עם סעודיה, שתחליש את ציר הרשע של איראן, עד כדי מיגור חמאס וחיזבאללה. זה לא יקרה רק בלחץ צבאי ובמלחמה בלתי נגמרת, ובטח לא עם נשיא חדש בבית הלבן, שהצהיר מעל כל במה שהוא בא לסיים מלחמות ולא להנציח אותן.
אנחנו רואים חריקות ביישום ההסכמים עם לבנון ועזה, כי למרבה הצער הסכמי הפסקת האש שלנו לא נחתמו מול בריטניה או נורווגיה. בחיזבאללה שולחים פעילים לעבר הגבול, ואז באים בטענות שישראל אינה עומדת בהסכם. גם בחמאס מפירים בערמומיות, כמו במקרה של ארבל יהוד, ואז טוענים שישראל מפירה את ההסכם, ושולחים עזתים לציר נצרים שישראל עיכבה את פתיחתו, ובצדק. הם טרוריסטים – אין טעם לצפות מהם למשהו אחר.
אנחנו נכנסים לעידן חדש שדורש מאיתנו חשיבה רעננה ויציאה מהקיבעון. הבעיה היא שמחוללי הנרטיבים רוצים להשאיר אותנו בקיבעון, ולהחזיר אותנו ל־6 באוקטובר. מדובר בלוחמה הפסיכולוגית של אויבינו, ולמרבה הצער גם בנרטיבים המניפולטיביים שמסתחררים סביבנו בפוליטיקה הפנימית. כל אלה מנסים למלכד אותנו רגשית, ומקשים עלינו לראות את התמונה הגדולה.
למרות כל ההפרעות האלו, אסור לנו להוריד את העיניים מהמטרה הגדולה. דונלד טראמפ הציע פתאום לשנע מאות אלפי עזתים לירדן ולמצרים כדי שיהיה קל יותר להתמודד עם ההריסות ברצועה. זו אומנם אופציה שרצינו ליישם בעבר והיא נפסלה, אבל ייתכן שטראמפ יפעיל מנופי לחץ חדשים. זה לא המקום היחיד שבו החשיבה שלנו חייבת להשתנות. אנחנו חייבים גם להיפטר מהנרטיבים של ״ניצחון מוחלט״ או ״רק לחץ צבאי ימגר את חמאס וישחרר את החטופים״, שהוכחו כבלתי ישימים. אין לנו ברירה אלא להיפטר גם מהמשוואה ההזויה של שחרור אלפי אסירים עבור חטופינו. היא ממלכדת אותנו צבאית ורגשית, והיא התהוותה רק כי היינו תגובתיים בעבר. הצהרנו שלא נעשה משא ומתן עם גורמי טרור, אבל נשברנו.
הגיע הזמן שנחשוב על משוואה חדשה, וגם על אסטרטגיה חדשה. כזו שאינה תגובתית, אלא דרך ארוכת טווח, מתוחכמת. כזו שממגרת את גורמי הטרור בעזרת שיתופי פעולה חדשים, ועם נשיא לא שגרתי ובעל השפעה. הצעד הראשון הוא סיום עסקת החטופים, עם כל הקושי שכרוך בכך. החטופים צריכים לחזור לכאן, כולם. לא רק כדי שנדמע יחד בסולידריות חסרת תקדים, אלא גם מבחינה פרקטית. כל עוד הם בעזה, נהיה מועדים לסחיטה ולא נוכל לפתח תוכנית אב חדשה. כשהם יהיו כאן, נוכל לפתוח דף חדש.
