פון קלאוזביץ' היה גנרל והוגה דעות שחי בפרוסיה בסוף המאה ה-18. בנוסף לתפקידיו הצבאיים הוא כתב באינטנסיביות על אספקטים שונים של צבא ומלחמה. לאחר מותו בגיל צעיר יחסית, יצאה לאור יצירתו עבת הכרס "על מלחמה". הספר הגדול תומצת בנספח בשם "עקרונות המלחמה", והוא הפך לספר חובה להדרכת קצונה במדינות רבות כולל צרפת, רוסיה, בריטניה וארה"ב.
אחד הרעיונות החדשניים לתקופתו, עליו כתב קלאוזביץ', היה הקשר שבין מדינאות ומלחמה. הוא סיכם קשר זה במשפט הידוע כי "מלחמה היא המשך המדינאות באמצעים אחרים". במיוחד נכונים הדברים כשמדובר בצד היוזם. במילים פשוטות מה שקלאוביץ' ביקש לומר הוא כי המלחמה, הפעלת אלימות וכוח על ידי מסגרת פוליטית, נועדה לקדם את מטרותיה המדיניות-פוליטיות של אותה מסגרת. ללא ייעוד שכזה המלחמה אינה אלא אורגיה של שפיכות דמים חסרת ערך.
גם אלפרד היינץ קיזינגר נולד בגרמניה, כ-250 שנה לאחר פון קלאוזביץ'. וגם הוא היה בעל כישרונות יוצאי דופן. אלא שכבן לדת היהודית נאלצה משפחתו לברוח ממולדתם. הוא הגיע לניו יורק שם עבד לפרנסת המשפחה, ובערב למד בבי"ס לחשבונאות. אלפרד שינה את שמו להנרי ואת שם משפחתו לקיסינג'ר, ומשפרצה מלחמ"ע השניה הוא גוייס לצבא ארה"ב.
חויות המלחמה הביאוהו לנטוש את חלום הנהלת החשבונות, ובמקום זאת החליט ללמוד היסטוריה פוליטית. הוא החל את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, הצטיין, התקדם, והפך לפרופסור מכובד ומוכר. במקביל לקריירה האקדמית, החל קיסינג'ר למלא תפקידים שונים במסגרת הממשל האמריקאי. בין היתר שימש כיועץ בנושאים של מדיניות חוץ לנשיאים קנדי וג'ונסון.
בשנת 1969 מונה קיסינג'ר, ע"י הנשיא ניקסון, לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. ובספטמבר 1973 מונה על ידו לתפקיד מזכיר המדינה והיה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים אך שבועיים לאחר המינוי, היה הנשיא שקוע עד צווארו בתסבוכת ווטרגייט, וענייני החוץ של ארה"ב נוהלו באופן כמעט בלעדי ע"י הנרי קיסינג'ר. ככזה הוא עמד מאחורי הרכבת האווירית של ציוד תחמושת וחלפים שהצילה את ישראל וכן מאחורי האיום הבוטה שמנע את התערבות בריה"מ במלחמה שעה שזו נטתה במובהק לרעת מצרים.
עם תום המערכה עבד קיסינג'ר קשות לעצב מסגרות והסדרים שיביאו לרגיעה מתמשכת בין הצדדים. באוגוסט 1975 יצא קיסינג'ר למסע דילוגים שמטרתו הייתה עיצוב הסכם ביניים בין ישראל ומצרים. מסע זה לווה בהפגנות סוערות ובאירועי מחאה קשים, במיוחד ע"י תנועה חדשה אשר זה עתה קמה, "גוש אמונים" שמה. הורתה של מה שתיהפך לתנועת ההתנחלות והמתנחלים בשטחים. המפגינים קיבלו את פני קיסינג'ר, אשר אך הציל את ישראל, בחרפות, כולל ביטויים אנטישמיים, על רקע לחציו על ממשלת ישראל לסגת במסגרת ההסדרים, משטחים בסיני ובגולן הסורי.
על רקע כל שהתרחש אז, ונוכח קשייו להבין את דרך חשיבתה וסדרי עדיפויותיה של ממשלת ישראל, אמר קיסינג'ר את משפט האלמוות "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". או בפשטות כי השיקולים והאילוצים הפוליטיים הפנימיים הם שמייצרים את מדיניותה של ממשלות ישראל, ולא התוכניות ורעיונות האסטרטגיים ביחס לצרכיה ארוכי הטווח של המדינה. לקיסינג'ר מיוחסת גם אמרה נוספת משנת 1979 אשר כאילו נאמרה על ממשלת ישראל הנוכחית: "אין למנהיגים זמן רב לחשוב, הם לכודים בקרב אינסופי, שהדחוף בו תמיד מקדים את החשוב".
ב-2023 קלאוזביץ' וקיסינג'ר יפגשו בעזה. בעקבות המכה שהנחית החמאס על ישראל, לאחר עשור וחצי של חיזוקו ומימונו על ידי ממשלת נתניהו, לקתה המנהיגות הישראלית בכלל, ורה"מ, מר ביטחון, בפרט, בהלם. עד שהחל הממשלה לצאת מההלם מלחמת הנקמה החלה להתגלגל.
ישנה אמירה כי נקמה היא יועץ גרוע. דבר אחד בטוח. היא אינה תחליף למדיניות. כך יצאה ישראל למערכה קשה ומסובכת בעזה כאשר הגוף המופקד על ענייניה והחלטותיה הקריטיים ביותר, קבינט המלחמה, לא גיבש בפירוט, ובטח שלא בכתב, את יעדי העל הפוליטיים של מדינת ישראל במלחמה זו. ובעיקר איך היא תראה המציאות בסופה, אם ישראל תנצח בה.
כפי שאמר קלאוזביץ', המלחמה היא כלי ולא יעד. היא אמצעי ולא מטרה. אך בישראל של 2023 קבינט המלחמה מעולם לא הציג לעצמו, לציבור או לבעלות בריתו בעולם, ובראשם ביידן, מהם היעדים אותם מדינת ישראל רוצה להשיג במלחמה. את הנדרש והמובן מאליו החליפו סיסמאות חסרות משמעות של ממש, המתחלפות חדשות לבקרים, כמו ה"ניצחון מוחלט".
למרבה האירוניה דווקא לימין הקיצוני שמייצגם סמוטריץ' ובן גביר, הייתה תוכנית ממשית, ברורה וספציפית. גירוש תושבי הרצועה למצרים (שהרי היא בעלת הגבול הקרקעי היחידי עם הרצועה), הריגת הנותרים שהופכים בהגדרה למחבלים, הרס התשתיות והמבנים, התיישבות יהודית חדשה ברצועה, וסיפוח הרצועה למדינת ישראל. הבעיה היחידה עם תוכנית זו, אם נניח בצד לרגע את השאלה המוסרית, שהיא מעשית בערך כמו להרחיב את מפעל ההתנחלויות לירח. מה שהעולם, ובפרט ארה"ב, יכלו להעלים ממנו עין בשנים המיידיות שלאחר מלחמ"ע השניה (ה"נכבה") היה לחלוטין בלתי מקובל ובלתי אפשרי במציאות של המאה ה-21.
נוכח האירועים המבעיתים של השביעי באוקטובר קיבלה ישראל חבל מדיני ומרחב תמרון חסר תקדים. בעבר החלו הלחצים להפסקת אש לאחר ימים או שבועות. והפעם עמדו לרשותה של מדינת ישראל וצבאה כ-15 חודש לעשות כמעט ככל העולה על רוחה בעזה, עד שהגיעה שריקת הסיום מוושינגטון. עם הגיע שריקת הסיום נתניהו עשה פרצוף מופתע אך האמת הפשוטה הייתה זו, הואיל ולישראל לא הייתה באמת שום "תוכנית סופית" של ממש, גם 15 חודשים נוספים לא היו משנים דבר מלבד הארכות שורות הקברים.
"אם את לא יודעת להיכן את רוצה ללכת, לא באמת חשוב איזה בדרך תבחרי", אמר החתול לאליס (בארץ הפלאות). וכך כל ההקרבה, הגבורה, הנחישות וההישגים הטקטיים מעוררי ההשתאות, של הגייסות בשטח. לכשעצמם בלא תוכנית על, היו כרצף קווים מקריים משורבטים על קנבס, שלא שיכלו להפוך לכדי יצירת אומנות הרמונית שניתן לתלותה על קיר המוזאון.
מי שניהל את המלחמה בעזה ברמה המדינית-אסטרטגית, היה רה"מ בהשתתפות חלקית של הקבינט. הלהטוטן ומוכר שמן הנחשים החלקלק, האמין כי כמו בעבר יצליח למכור אותה מציאות, ללקוחותיו השונים, באריזות שונות. כלפי וושינגטון הוא ביקש למכור ניהול מלחמה מסוג אחד, אל מול הציבור הרחב בישראל ושותפיו הקואליציוניים מלחמה אחרת, וכלפי שותפיו הבכירים סמוטריץ' ובן גביר מלחמה מסוג שלישי.
כתוצאה מכך למדינת ישראל (להבדיל מהצבא) לא היו כלל יעדים אסטרטגיים, והמלחמה התדרדרה להיות מלחמת נקם, תו משיח על השרוול, ואירועים מתגלגלים וחסרי קשר מובן ביניהם (למשל, רפיח בסוף). כיוון שכך, השאלה למי ימאס קודם, לנשיא ארה"ב, או לחיילי המילואים והורי הסדירים, הייתה רק שאלה של זמן.
אחריותו של נתניהו לחרבון ניהול המלחמה מצטרפת לאחריותו למדיניות חיזוק החמאס בשנים שהובילו ל-7 באוקטובר. עם או בלי וועדת חקירה ממלכתית הוא לא ינקה מאחריות נוטפת דם זו. אך אי אפשר גם ללא מילה על בני גנץ. הנושא גם הוא באחריות. ולא רק כשר בטחון בין השנים 2020-22.
כאשר נתניהו עמד על הברכיים והתחנן מגנץ להצטרף לקבינט המלחמה שאלה אחת פשוטה הייתה צריכה להישאל על ידו מה הם היעדים של מדינת ישראל במלחמה זו? מהו ה-End Game של האירוע? ואיך ייראה יום הניצחון במלחמה שלניהולה התבקש להצטרף?
גנץ היה צריך לדרוש תשובה ברורה לשאלה, כלשון קלאוזביץ', מהי המדיניות שאותה ה"אמצעים האחרים" מבקשים להשיג? את התשובות לשאלות אלו היה עליו לבקש לא בסיסמאות של ערוץ 14, אלא באופן הספציפי, הברור והמדיד ביותר.
ואם, ורק אם, התשובות האלו היו ניתנות, נרשמות ומתקבלות באופן רשמי בפרוטוקולים של קבינט המלחמה בישיבתו הראשונה, להיות יעדיה ותוכניותיה של ישראל למערכה בעזה, ניהולה וסיומה, היה גנץ וסיעתו מצטרפים לממשלה.
ספק אם נתניהו היה מוכן לתת לגנץ, אפילו בחשאיות, את תשובות בסיסיות אלו, שכל מנהיג בר דעת היה דורש בכדי להצטרף ולשאת באחריות למיזם הזה. והסיבה ברורה. נתניהו מעולם לא התכוון לנהל "מלחמה אחת". כבעל נסיון רב במופעי פעלולים והטעיות, הוא קיווה גם הפעם למכור לכל שחקן מלחמה אחרת, ובלבד שימשוך את הזמן וישרוד פוליטית.
לצער הציבור בישראל גם התקשורת על שלל פרשניה, מומחיה וכתביה נפלה בפח הפשוט הזה. וכך יצאה ישראל להשקיע דם, דמים, סבל, ייסורים וקפיטל פוליטי, במיזם אשר אם היה תוכנית עסקית לא היה זוכה לשקל של השקעה מקרן הון סיכון הקטנה ביותר בתל אביב.
