כשבוע בלבד אחרי השבעתו של הנשיא טראמפ אנחנו כבר עדים לארצות הברית אחרת — אחרת מזו של ביידן ואחרת גם מזו שהכרנו תחת נשיאים רפובליקנים קודמים. באין־ספור הוראות נשיאותיות שחתם עליהן, במינויים שעשה ובמינויים קודמים שביטל, טראמפ אותת לאמריקאים ולעולם כולו: זה איננו רק שינוי בין ממשלים, זהו מהפך, ובפרט בנושאי פנים, הגירה, בריאות, תרבות וכדומה.

בעניין מדיניות החוץ קשה עדיין לדבר על מהפכים. אדרבה, בנושאים מסוימים, כגון סין, עשויה להיות יותר המשכיות משינוי. בנושאים אחרים, כהתקשרויות בינלאומיות שונות, טראמפ מצפה להדדיות רבה יותר, ובעניין נאט”ו הוא יתנה את המשך מחויבותה של אמריקה לארגון בהשתתפות כספית גדולה יותר של החברות האחרות בו. בנאום לוחמני בווידיאו בפני באי הכנס הכלכלי השנתי בדבוס, טראמפ לא חסך באזהרות — לרוסיה, לקנדה, לפנמה ולדנמרק — אך משום מה נעדרה מדבריו התייחסות לאיראן, וזו נקודה שצריכה לעורר תשומת לב בישראל, שהנושא האיראני עומד במרכז סדר היום המדיני והביטחוני שלה.

השאלה היא האם ארצות הברית של טראמפ, מעבר להצהרות, תהיה שותפה של ישראל במקרה שזו תגיע למסקנה שיש לפעול צבאית נגד טהרן כדי לחסום את דרכה לפצצה ולבלום את התפשטותה ההגמונית. איראן בכהונתו הנוכחית של טראמפ אינה זו שהייתה בקדנציה הקודמת שלו. התוכניות האזוריות והביטחוניות שלה רוסקו כתוצאה מההישגים הצבאיים והמודיעיניים של ישראל נגד חיזבאללה ושלוחות איראן האחרות, וגם בשטחה של איראן עצמה.

כפי שסבור, למשל, אריק אדלמן, מומחה ביטחוני ידוע בנושא איראן, ופקיד בכיר בממשלו של הנשיא בוש, האיראנים הרבה יותר פגיעים היום משהיו בעבר. כתוצאה מכך, ועל רקע מצבם הכלכלי הרעוע, ניתן יהיה לבלום את מגמותיהם התוקפניות גם ללא פעולה צבאית, על ידי לחץ כלכלי ומדיני מרוכז.

בכל מקרה, הנשיא טראמפ יצטרך להחליט בקרוב על הקו המדיני־ביטחוני שינקוט: האם, כפי שאמר עוד בחודש ספטמבר, “יהיה עלינו לעשות עסקה”, כי “התוצאות של התגרענות איראן הן בלתי אפשריות”, או שמא ינסה להגיע עם איראן להסכם גרעין חדש ורחב יותר במקום ההסכם מלא החורים של אובמה, שאותו ביטל טראמפ בכהונתו הראשונה. ואולי הנשיא ילך בדרך של לחץ טוטאלי בכל התחומים, כולל אפשרות של פעולה צבאית?

תשובתו של טראמפ לשאלת עיתונאי, אם יתמוך בהתקפה ישראלית על מתקני הגרעין של איראן, הייתה שהוא “מקווה שלא יהיה צורך בכך”. תשובה זו יכולה אומנם להתפרש כאיום על איראן, אך גם כאיתות דו־ערכי לישראל. כמה גורמים פוליטיים ותקשורתיים בישראל כמעט יצאו מכליהם בציפיותיהם מממשל טראמפ בחודשים האחרונים. על פי רוב הסימנים, טראמפ וצוותו הם אכן תומכים חזקים בישראל וכבר הוכיחו זאת בכמה החלטות חיוביות. שחרור הפצצות הכבדות שביידן עיכב הוא החשובה שבהן, והוא גם איום ברור על איראן. אך יש גם לזכור שעל פיו של טראמפ יישק כל דבר, ואם הוא ישנה את דעתו בעניין כזה או אחר, איש בצוותו לא יפצה פה.

בישראל, תשומת הלב העיקרית נתונה בימים אלה באופן טבעי לגורל החטופים ולמחיר הכבד של העסקה עם חמאס. אבל תגובות ישראל לטרגדיה ב־7 באוקטובר הצמיחו לה ניצחון אסטרטגי על איראן ושלוחיה וכתוצאה מכך זוכה מעמדה כמעצמה צבאית ומדינית במזרח התיכון להכרה כללית מחודשת, הן מצד אויביה והן מצד ידידיה.

טראמפ לחץ לאישור עסקת החטופים והפסקת האש לא רק, כפי שמלחשים בסביבתו, מפני שהוא רוצה לקבל פרס נובל לשלום (דבר שהוא, נתניהו ושר החוץ של האמירויות עבדאללה בן זאיר היו ראויים לו על “הסכמי אברהם”, אך לא קיבלו, כנראה בגלל העדפות פוליטיות של השופטים הנורווגים). הוא רוצה בכך בעיקר כדי לקדם הסכם אזורי מקיף בין ישראל, סעודיה וחלקים אחרים בעולם הערבי והמוסלמי, תחת המטרייה הביטחונית של ארצות הברית. לכך יכוונו המאמצים המדיניים המעשיים של הנשיא בתקופה הקרובה. זו גם מטרתה של ישראל, ובפרט של ראש ממשלתה.

כתוצאה מהשילוב בין הישגי צה”ל לשובו של טראמפ, ישראל אכן עומדת בפני אפשרות של תמורה מדינית, ביטחונית וכלכלית, חיובית ורחבת היקף. ייתכן שזה יחייב אותה לעלות בגרם מדרגות תלול ומפותל גם בנושאים מדיניים אחרים.