לפני כ־100 שנה, אולי יותר, הרב קוק נשאל אם רכישת קרקעות בארץ ישראל היא מצווה ואם שיבת ישראל לארץ ישראל היא מעיקרי האמונה. תשובתו לא הייתה דיון ופלפול, אלא רשימת מקורות מהתנ"ך ומהספרות היהודית לדורותיה. לצערי, שאיפות ומאוויים ארוכי שנים של עם ישראל הפכו במקרה הטוב לעניין שולי ובמקרה גרוע יותר לדבר שחלק מאחינו מתנגד לו.
אלפיים שנה התפללו אבותינו לעלייה לארץ ולביאת המשיח, אבל בדורנו, אצל חלק מעמנו, עזיבת הארץ הפכה לרילוקיישן (ברור שהיה צורך במילה זרה) וכמיהה לביאת המשיח נעשתה עניין מגונה. דווקא הדוגלים בכך לא שמו לב לכך שכל הסיפור של מזרח תיכון חדש, שמכרו לציבור פוליטיקאים נתמכי מדיה, אינו אלא משיחיות מנותקת מהמציאות. עינינו רואות את התוצאות העגומות.
לפני כעשור היה קמפיין - המילקי זול יותר בברלין. פגשתי שם ישראלים שירדו (דווקא לגרמניה) ובפיהם סלידה, אם לא יותר, מממשלת ישראל דאז. האם אלה שטענו ל"חוסר דמוקרטיה" יעזבו עכשיו את ארצות הברית כי הממשל השתנה לכיוון שלא נראה להם? ולאן?
הכרתי אנשים שעשו את כל חייהם בחו"ל, אבל פתאום, כשהארץ נסגרה בגלל הקורונה, החליטו לעלות. המחשבה שהארץ סגורה בפניהם הדליקה את הנורה. רבים עלו בשנה האחרונה למרות המלחמה. יש גם שעלו בגלל המלחמה, כי נפל להם האסימון בעניין מי הם ולמי הם שייכים.
אחרי הפוגרום בשמחת תורה אשתקד, חשבנו בנאיביות שאומות העולם יזדהו איתנו ויתמכו בתגובה קשה נגד הרוצחים. ההפך קרה. אפילו מנהיגי מדינות הטוענים שהם ידידי ישראל הטילו סנקציות על ישראל. במקביל, נמשכו ההצהרות נגד ברית המילה ונגד השחיטה הכשרה וסכנת האיסור עליהם מרחפת יותר ויותר.
נכון, לא קל לגדל ילדים תחת איום טילים ואזעקות. אבל אפשר לחזק אותם בלי לבטל את אהבת המדינה. אדרבה. עם פרוץ מלחמת שמחת תורה ראינו צעירים רבים שהתגייסו מיד. צעירים מכל רובדי העם, כולל דור הטיקטוק ונוער הגבעות. חלקם אימץ סממנים יהודיים שלא היה רגיל להם, כציציות, לא מסיבה דתית, אלא כאות הזדהות. והם נלחמו ונלחמים כאריות.
אחינו ואחיותינו הגרים בנכר, אל תחכו לסיבות שליליות – מקומכם עִם עַם ישראל, במדינתו האהובה, בארץ ישראל. מחכים לכם כאן, באהבה. אחינו ואחיותינו אשר בארץ, נחזק אִיתכם את שייכותנו לארץ. ויחד ננצח.
