העסקה עם חמאס לשחרור החטופות והחטופים בהליכי ביצוע. בשבוע החולף שוחררו שישה מבנינו וחמישה פועלים מתאילנד. לקראת כל פעימה ישראל ניצבת בנשימה עצורה: איך ייראו המשוחררות והמשוחררים? מה הם עברו בשבי חמאס? האם יחזרו שלמים בגופם וברוחם? האם יוכלו לבנות את חייהם מחדש?
עסקת השחרור, גרועה בתוכנה אך הכרחית, מעבירה את ישראל במסלול רגשי שלא היה דומה לו. זה יימשך עוד כמה חודשים רוויי מתח, ועל כולנו מוטלת החובה שהעסקה תבוצע במלואה, עד לשחרורו של החטוף האחרון. אך עם זאת, אין מנוס מלבחון מחדש, כבר עכשיו ובראייה ריאלית ונוקבת, כיצד הדפוס של שחרור אלפי מחבלים בתמורה לשחרור חטופים משפיע על ביטחוננו ועל הצלחת מאבקנו בארגוני הטרור.
העיתונאי אלון בן דוד, ברשימתו במעריב ב־17 בינואר, סקר במדויק את התפתחות העסקאות שאותן עשתה ישראל עם ארגוני הטרור לשחרור שבויים או חטופים. ב־1968, לאחר חטיפת מטוס אל על לאלג’יר, הסכים ראש הממשלה לוי אשכול לשחרור 24 מחבלים תמורת 13 בני ערובה ישראלים. ב־1978 הסכים מנחם בגין לשחרור 76 מחבלים בתמורה לשבוי ישראלי אחד. ב־1983 הסכים יצחק שמיר לשחרור 4,500 אסירים לבנונים ועוד 94 מחבלים בתמורה לשישה חיילי נח”ל. ב־1985, בעסקת ג’יבריל הידועה, הסכים שמעון פרס לשחרור 1,151 מחבלים תמורת שלושה חיילים. והשיא, ב־2011, בהסכמת בנימין נתניהו, שחרור 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד, גלעד שליט.
הנה כי כן, בהדרגתיות הצוברת תנופה, הסכימו ראשי הממשלה שלנו לשחרר אלפי מחבלים כדי להחזיר אלינו מספר מועט של חיילים. זה אנושי מאוד, ומעיד על כך שישראל מוכנה לשלם מחיר ללא גבול כדי לשחרר את בנותיה ובניה מהשבי, אך המגרעות בולטות אף הן. עשינו במשך השנים עסקאות גרועות מאוד, שמחירן הלאומי גבוה. ארגוני הטרור ניצחו אותנו במשא ומתן ומאבקנו מולם נחלש מאוד.
אכן, אין מנוס מלעשות כל שניתן לשחרור חטופים, והלחץ הציבורי לכך הוא עצום. את החטופים לא ניתן לשכוח. אבל טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל מחייבים אותנו לבחון מחדש את קו התגובה שלנו במקרה של שביית חטופים. את החוויה הלאומית המתמשכת והמזעזעת, את השבר הפנימי והסבל הרגשי העמוק, לא נוכל לעבור פעם נוספת. עסקאות לשחרור חטופים שמות ללעג את שלטון החוק בישראל. אנחנו משחררים בהמוניהם רוצחים שהורשעו. בני משפחותיהם של הנרצחים נאלצים לראות בשיברון לב את שחרור הרוצחים של קרוביהם. קשה לחשוב על אכזבה קשה יותר.
חלק גדול מהמחבלים המשוחררים יחזרו לבצע פיגועים בישראל. אנחנו יודעים את מי הם רצחו בעבר, וגם יודעים שחלקם ירצחו בעתיד, אם כי אין אנו יודעים את מי. מחבל, טרוריסט, יודע כי הוא אינו צפוי לעונש מוות, ויותר מזה, יודע שטובים סיכוייו להשתחרר בעתיד בעסקה. השימוש בחטופים הפך לנשק אולטימטיבי בידי ארגוני הטרור.
הוא מונע מאיתנו להשיג את מטרות המלחמה, ואנחנו אלה שלימדנו את האויב שכך הוא. העולם כולו החל להתרגל לעסקאות של שחרור חטופים כאל נורמה מוסכמת. ארגון טרור יחטוף תושבים מבתיהם ויהיה צד שווה למדינות בניהול משא ומתן על קבלת תמורה הולמת לשחרורם – במקום שנעקור פשע זה מהעולם התרבותי.
המדיניות החדשה שאותה נאלץ לגבש צריכה להיות מוצהרת והחלטית. במקום שחרור מחבלים תמורת שחרור חטופים, גרימת נזק גדול ונמשך לכל ארגון המחזיק בחטופים, עד לשחרורם. מרגע שבוצעה חטיפה של אדם, עלינו לתקוף את מבצעי החטיפה כאילו החטיפה הייתה הכרזת מלחמה. זה חייב להיות מאבק חסר פשרות, לא רק על מנת לשחרר קבוצת חטופים, אלא כדי שנוריד מסדר היום דפוס של פשרה ההופך את מאבקנו בארגוני הטרור לבלתי אפשרי.
כבר למדנו מה מדיניות ההכלה מולידה ומהו המחיר האיום שהיא גובה מאיתנו. ראינו מה קרה עם יכולת שיגור הטילים של חמאס – הם יכלו לשגר בכל זמן מהרצועה אלפי טילים לישראל. ומי בנה את העוצמה הזו? מדיניות ההכלה של ממשלת ישראל. חשוב שבעתיד הקרוב נגבש מדיניות חדשה בכל הקשור לשחרור חטופים, וכדאי מאוד שננסה לעשות זאת במשותף עם מדינות אחרות.
