500 ימים עברו מאז שבננו, איתי חן, נחטף על ידי חמאס ב-7 באוקטובר. 500 ימים של כאב, חוסר ודאות, ותסכול עצום. אנחנו חיים בתוך חלום בלהות בלתי נגמר, אבל בתוך המציאות האיומה הזו, אנחנו מסרבים להפסיק להיאבק.
מאז אותו יום ארור, אנו משקיעים כל רגע כדי להביא את איתי הביתה. איתי הוא לא רק חייל, הוא בן אהוב, חבר נאמן, צעיר שחלם על עתיד טוב יותר. אזרח ישראלי גאה, אבל גם אזרח אמריקאי וגרמני, והוא הפך לסמל של המאבק הבינלאומי להשבת החטופים הביתה.
במשך החודשים האחרונים חרשנו את העולם. נפגשנו עם מנהיגים, דיפלומטים, בכירים בממשלים השונים, כל מי שיכול לסייע, כל מי שיש לו השפעה. השבוע חזר רובי ממינכן, שם השתתף בוועידת הביטחון הבינלאומית ונפגש עם הדירקטורית לביטחון לאומי ב-CIA ועם שרת המשפטים של ארצות הברית. הן הבטיחו להמשיך במאמצים – ואנחנו דורשים לראות את ההבטחות מתממשות.
שלשום, נפגשנו עם מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, שהגיע למזרח התיכון במטרה ללחוץ על קידום שלב ב' של העסקה. הממשל האמריקאי כבר הוכיח שהוא יכול להזיז הרים – כפי שקרה בשלבים הראשונים של העסקה, כאשר ויטקוף הגיע לקטאר ולישראל ולחץ על הצדדים להגיע להסכם. עכשיו הזמן להפעיל את אותו לחץ כדי להשלים את המשימה.
העובדה שאיתי, יחד עם עוד עשרות חטופים, עדיין נמצא בשבי היא כתם על מצפונם של כל ממשלות העולם. אף מדינה דמוקרטית לא יכולה להרשות לעצמה לשתוק בזמן שהאזרחים שלה מוחזקים בידי מפלצות טרור, בתנאים בלתי אנושיים, בלי ביקורים של הצלב האדום, בלי כל מידע אמין על מצבם הבריאותי והנפשי.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות. כל רגע שעובר מסכן את השבת החטופים. אנחנו דורשים מעשים, לא הבטחות. דרישה ברורה וחד-משמעית של מדינת ישראל, בסיוע ידידותיה הקרובות ארה"ב וגרמניה לשחרור החטופים כולם, לחץ אמיתי ומתמשך על חמאס, וכל צעד אפשרי להבאתם הביתה.
איתי הוא לא מספר. הוא ילד שגדל עם חיוך ענק, עם לב רחב. הוא אהב לשחק כדורגל, להקשיב למוזיקה, לחלום בגדול. הוא היה נער שהביט קדימה אל העתיד, ורצה לתרום ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. כעת הוא מוחזק בידי ארגון טרור אכזרי.
לא ננוח עד שהוא יחזור. לא ניתן לעולם לשכוח את איתי ואת חבריו לשבי. אנחנו כאן, ממשיכים לזעוק, ממשיכים להיאבק, וממשיכים לדרוש – החזירו את החטופים עכשיו, את כולם. עד החטוף האחרון.
