התלכדות הזירות – קרי שיתוף פעולה בין כל אויבי ישראל במתקפה על המדינה - הייתה תרחיש האיום המרכזי שמפניו התריעה קהילת המודיעין לפני השבעה באוקטובר.
האיום הזה לא נעלם אף כי איבד מעוצמתו. אולם כיום מחליף אותו איום התלכדות זירות אחר, מסוכן אף הוא: רוח הטראמפיזם המנשבת בעוז בארה”ב, שהגיעה גם אלינו ומעצימה את האיומים על מערכת הביטחון בכלל ועל קהילת המודיעין בפרט.
הביטוי הברור והמאיים ביותר לכך ניתן בפתח ישיבת הקבינט הביטחוני ב־11 בפברואר, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו, ללא כל קשר לנושא הדיון, נשא נאום שהדהים את הנוכחים. במרכזו עמד מסר שכאילו הגיע היישר מלשכת דונלד טראמפ: ישראל נכנסת לעידן ה"נאמנות”, שבו מבחנם של אנשי המערכת לא יהיה ביצועיהם המקצועיים אלא מידת נאמנותם לו אישית.
מבחן הנאמנות לטראמפ, שעימו מתמודדים אגפים נרחבים בממשל האמריקאי, מאיים להרוס את קהילת המודיעין שם. ביטחון ארה”ב מושתת על הערכת מודיעין מקצועית, אובייקטיבית ונטולת הטיות פוליטיות. דרישת הנאמנות היא הניגוד הגמור לכך.
התוצאה של הדרישה לנאמנות אישית היא תחילת תהליך החיסול של קהילת מודיעין מפוארת שנבנתה במשך עשרות שנים, וראשיתו בצמרת. לתפקיד ראש המודיעין הלאומי מונתה טולסי גבארד. לנוכח התנהגותה והתבטאויותיה בעבר היא נחשדת על ידי גורמי מקצוע כ”נכס” של המודיעין הרוסי.
ראש ה־CIA החדש הוא ג’ון רטקליף. בתקופת כהונתו הקצרה כראש המודיעין הלאומי בקדנציה הראשונה של ממשל טראמפ היטה הערכות מודיעין כדי לסייע לנשיא במערכת הבחירות נגד ביידן. מי שמיועד להיות ראש ה־FBI הוא קאש פאטל, שהצהיר על כך שיש לקצץ בסמכויות הארגון ולחסל את מעמדו כאחראי לריגול נגדי בארה”ב.
במקביל החלו טיהורים מסיביים בארגוני המודיעין עצמם. סוכני FBI, שהיו מעורבים בתוקף תפקידם בחקירת ההסתערות על הקונגרס ב־2021, נמצאים כעת בחקירה, ויש עדויות טובות לכך שפאטל, שעוד לא נכנס לתפקיד, כבר הוציא הוראות לפטר בכירים בארגון שאינם נאמנים דיים.
20 אלף עובדי ה־CIA קיבלו (בדומה לעובדי ממשל אחרים) הצעה לפרישה מוקדמת, ובמקביל נרמז בצורה ברורה למי שלא מזדהה עם הממשל החדש שכדאי לו לנצל את ההזדמנות. תהליכים דומים החלו גם ב־NSA, המקבילה האמריקאית ל־8200 ובסוכנויות מודיעין נוספות. התוצאה עומדת להיות אובדן משמעותי של כוח אדם מקצועי, שיסיג את כושר הפעולה המודיעיני האמריקאי שנים לאחור.
החרב המתהפכת מאיימת גם על מקורות המודיעין של ארה”ב. כמה צעירים נעדרי תחקיר ביטחוני, מצוות המחלקה לייעול של אילון מאסק, קיבלו גישה לרשימות הסודיות ביותר של משרד האוצר, שכוללות גם את פרטי עובדי ה־CIA ורשימות של מרגלים העובדים עבור ארה”ב בארצות זרות.
החשש עכשיו הוא שמקורות מודיעין רגישים ביותר וזהותם של עובדים, שעד עתה נשמרה אף היא כסוד מדינה, ייחשפו בפני שירותים זרים. לא פלא שדוויד איגנציוס, אחד המומחים הגדולים בנושא, קבע במאמר ב”וושינגטון פוסט” בשבוע שעבר כי הטיהורים בקהילת המודיעין הם הדבר המסוכן ביותר שעושה הממשל.
לא ברור כמה מההפקרות הזו נתניהו מתכוון להביא לישראל במסגרת דרישתו לנאמנות אישית. הדרישה הזו אומנם קיבלה כבר ביטוי במינוי יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד ב־2016, אולם עד היום נתניהו נזהר מלהפוך אותה לשיקול מרכזי.
עם זאת, נתניהו מנהל יותר משנתיים מערכת יחסים רעועה עם צמרת המודיעין ומטיל עליה את כל האחריות לאסון השבעה באוקטובר, מתוך רצון להסיט את האש מאחריותו שלו. במקביל, הוא חותר להקים במשרדו מחלקת מודיעין, שתספק לו הערכות מודיעין שישביעו את רצונו ויאפילו על הערכות המודיעין המקצועיות של הקהילה. בנוסף, הוא מאפשר לשר הביטחון שלו לנזוף בראש אמ”ן כאשר זה בסך הכל ממלא את תפקידו.
כעת נוסף למטען הכבד הזה מרכיב הנאמנות האישית. לא צריך להגיע לרמת הכאוס שעובר הממשל האמריקאי כדי להבין את המשמעויות הנובעות מדרישה לנאמנות אישית.
קחו למשל את הדילמה שבפניה עמד ראש השב”כ רונן בר בסוגיית הקשר בין שותפי הסוד בלשכת נתניהו לממשלת קטאר, שמממנת את חמאס ותומכת בו. צו מצפונו המקצועי חייב אותו להורות על פתיחה בחקירה. איומי נתניהו עלולים היו להרתיע אותו מכך.
במקרה של בר היה אפשר להניח מראש שהוא לא ימעל בחובתו המקצועית. אבל מה יעשה יורשו, שעל פי הפרסומים צפוי להיבחר לתפקיד גם על בסיס נאמנות למנהיג, אם ימצא עצמו בדילמה דומה? ואילו הערכות ייתן ראש אמ”ן, אם ימשיך להיות תחת מתקפה של שר ביטחון שמתנהג כאילו הוא במרכז הליכוד? ולמי תהיה נתונה נאמנותם של אנשי מודיעין אחרים, כאשר יידעו שביצוע חובתם המקצועית עלול למנוע את קידומם?
אלה שאלות שעד לאחרונה כמעט לא היו עולות על הדעת. אבל דברים השתנו, הסכנות קיימות, והמחיר עלול להיות כבד. לכן ראוי להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי. ראוי שראשי אמ”ן, המוסד והשב”כ לדורותיהם, יחד עם כל מי שתרם לבניית קהילת המודיעין המקצועית של מדינת ישראל, ישמיעו את קולם. אחרת, אם הסכנות יתממשו, הם יתקשו להתבונן בראי.
הכותב הוא פרופסור אמריטוס במחלקה ליחסים בינלאומיים בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה
