תחת הכותרת "לפיד במבוי סתום" סתם השבוע רביב דרוקר בהבל עט את הגולל על הקריירה הפוליטית של יאיר לפיד. לו הייתי יו"ר יש עתיד, הייתי דווקא שואב עידוד מהמאמר, שבאופן משעשע פותח את הודעת הפיטורים בהודאה כי בכל מאבקיו הפוליטיים של לפיד, מהראשון עד האחרון, ניבא לו כישלון – והתבדה.
"נראה שאין עוד פוליטיקאי שטעיתי בעניינו כמו יאיר לפיד", מודה דרוקר, ועובר לתיאור ההישגים שכולם שבו והפתיעוהו, ומשם מדלג היישר לתיאור המבוי הסתום דהיום: "13 שנה לאחר שנכנס לזירה הפוליטית והיה שר האוצר, שר החוץ וראש הממשלה, נדמה שלפיד שוב יזדקק לקסם גדול, כדי שהפעם לא יגיע המסע הפוליטי שלו לקיצו".
נכון שאי אפשר לומר שדרוקר איננו עקבי, אלא שחרף התמצאותו המפליגה במסלולו הפוליטי של לפיד, את מה שרואות עיניו - אינו מבין. הזינוק ל־19 מנדטים בניסיון הראשון עם רוח גבית, ויותר מכך - 11 המנדטים שקיבל לפיד בפעם השנייה מול רוח נגדית עזה אחרי כהונה בעייתית כשר אוצר, מוכיחים שהוא ניחן בתכונה החמקמקה שניתן להגדירה: סקס אפיל פוליטי. כמו בנימין נתניהו ודונלד טראמפ ששבים ופורחים כעוף החול בסקרים, ובעיקר בבחירות.
לפיד מחובר אינסטינקטיבית לציבור הפוטנציאלי שלו. ציבור שלא מתלהב ממופעי "שירות האומה באופוזיציה" נוסח מנחם בגין. לכן, לא מפריע לו שלפיד הוא כישלון כראש האופוזיציה, שבניגוד לבגין או אפילו לאבא טומי, אינו מסוגל להרים נאום אופוזיציוני בלי להיראות כשחקן שהדמות שאליה הוא מנסה להיכנס גדולה למידותיו.
למזלו, לציבור שלו אין כמיהה מיוחדת לנאומים אופוזיציוניים אמינים הבאים מדם הלב. הוא מחפש מנהיג יוזם שפועל לקידום עניינים החשובים לו. לפיד יכול לפרוח בתפקידים ביצועיים. הצטרפות לממשלה רחבה בצומת היסטורי גורלי תהיה ההימור של חייו הפוליטיים.
אלא שעד כה כיוונו אותו האינסטינקטים הפוליטיים המחודדים שלו נגד התפייסות עם הימין בואך ממשלת אחדות. אבל הקשבה דרוכה לרחשי הלב התת־קרקעיים של הציבור עשויה לגלות לו ששעת ההבשלה מתקרבת.
כשהבחירות ב־2022 הולידו ממשלת ימין מלאה, חתרו מתנגדיה להפלתה בכל מחיר. עד השבעה באוקטובר הייתה זו משימה שאין בלתה בקרב מחוללי המרי ומוביליו, שפעלו בצורות לגיטימיות יותר, ובעיקר בצורות לגיטימיות פחות, להפלת הממשלה, כאשר המילים "בכל מחיר" הן ממש לא רק מטפורה (ע"ע קרן כחול לבן).
היום המצב שונה. הזעזוע פוקח העיניים שישראל ספגה, לצד הגאווה על ההישג בשורה התחתונה של המלחמה, פותחים חלון הזדמנויות להתמודדות מאוחדת עם שעת החסד ההיסטורית לכונן הסדרים חיצוניים ופנימיים לדורות.
מי שזקוק לאינדיקציות יכול לבחון את הישגי בני גנץ בסקרים כאשר חבר לממשלה, ואת התמיכה בנפתלי בנט, שמשקפים כמיהה למציאת מכנים משותפים. לכן, במצב שבו נותרו כמעט שנתיים לכהונת הכנסת הנוכחית, שבה יאיר לפיד מוביל סיעה בת 23 חברים, אלה שנתיים שבהן ניתן להגיע להסכמות לאומיות רחובות.
למשל, כינון חוקה בהסכמה על פי הצעת ועדת משפטנים מוסכמת, שתכין אלטרנטיבות לדיון והכרעה בכנסת או במשאל עם. וגם - מו"מ הוגן וכן, בלי חרבות על הצוואר, משום כיוון בנושא הגיוס, וכינון ועדת חקירה אמינה ומקובלת על הכל, שתבחן את כשלי אסון שמחת תורה במטרה למנוע את הישנותם, ותותיר את הסקת המסקנות האישיות לראשי זרועות הביטחון לגבי אנשיהם - ולציבור הבוחרים לגבי אישים פוליטיים.
מי שיוביל את האלטרנטיבה של המרכז־שמאל בבחירות הבאות ייקרא ככל הנראה יאיר. ללפיד יש שני יתרונות מובנים: מפלגה פעילה ועדכנית, והיותו ממותג כמרכז־שמאל ולא שמאל־מרכז.
יש לאל ידו להוסיף שני יתרונות חשובים לא פחות: לבוא לבחירות כמשנה לראש הממשלה, שגם שותף להישגים היסטוריים וגם מציע תחלופה בשלטון, דוגמת קלמנט אטלי לאחר מלחמת העולם השנייה בבריטניה. כמו כן הוא יכול לבטל את יתרונו המשמעותי העיקרי של יאיר גולן עליו והוא הדמוקרטיה.
זאת, אם רק ירהיב עוז להתגבר על טראומות העבר מימי אבא טומי ומלחמות רון לוונטל באברהם פורז, ולהכריז על בחירת הרשימה לכנסת על ידי כלל חברי יש עתיד.
קרב שוקן בשוקן
ביום שישי שעבר נראה להרף עין כי נפל אסימון במחוזותיו של עיתון "הארץ". בעמוד המאמרים התפרסם מאמר נרחב של דוד שוקן, אחיינו של המו"ל עמוס, היוצא חוצץ נגד מדיניות סתימת הפיות של העיתון, שהכותב הגדיר בעדינות השוקנית הקלאסית: "חד־צדדיות מחשבתית".
שוקן מרחיק לכת וקובע: "אני חושש שהעיתון, כמו המחנה הליברלי כולו, הולך ומסתגר בתוך עצמו ומתייחס לקוראיו כילדים שיש להגן עליהם מצריכת דעות 'מזהמות' מבחוץ... מי שמאמין בצדקת דרכו לא נרתע, ואף חותר להעמיד אותה למבחן הביקורת. מי שמאמין בצדקת דרכו, מקפיד (אבל באמת) להתמודד עם טיעונים הזוכים לתמיכה בציבורים גדולים מבלי ליצור קריקטורות דמוניות של יריביו, ומבלי לשגות באשליה שאם הדברים לא יופיעו בעיתון, הם ייעלמו מהעולם".
רבים ממקדשי חופש העיתונות ייחלו להתעוררות כזו לנוכח דעיכתו של עיתון "הארץ", מאז החליט עמוס שוקן באקט דון קישוטי להפוך את "הארץ" מ"עיתון לאנשים חושבים" לעלון פוליטי שהוא משהו בין דף מסרים לסידור תפילה.
הוא סילק את הטוב שבכותביו גדי טאוב בגלל הדעות שהביע במאמריו, ופצח בשיגור מכתבי תודה משתפכים לקוראיו על תמיכתם הכספית בדרכו הפוליטית, מבלי לפחות לכבד בהסבר, או ר"ל בהתנצלות, את מי שמשלם עבור העיתון למרות דעותיו ולא בגללן.
עמוס שוקן, שב"חדשות" המשיך את דרכו העיתונאית החדשנית של אורי אבנרי, כנראה שכח שמדורי ספרות ותרבות איכותיים ככל שיהיו ומערכת חדשות חוץ מעולה, אין בכוחם להפיח עניין בכתב עת שתכניו צפויים וידועים מראש, כמו היו מהדורה מודרנית של "פראבדה" או "איזווסטיה".
זו הסיבה לכך שמי שציפה שמאמרו של דוד שוקן יהיה סנונית ראשונה, המבשרת את חזרתו של "הארץ" מארץ הביטאונים למשפחת העיתונים, התבדה למקרא מאמרו של עורך העיתון אלוף בן בגיליון הבא תחת הכותרת ה"מעודנת": "לא רק בספארי יש קרנפים", שהבהיר לכל המצפים לשינוי בעקבות פרסום מאמרו של דוד שוקן, כי ב"הארץ" לא רק שהכל נותר צפוי, אלא גם שהרשות לחשוב אחרת לא תהא נתונה.
נראה שלשיטתו של אלוף בן, דעותיהם של מחצית אזרחי ישראל - ובכללם רוב הציבור היהודי - אינן ראויות לפרסום, כי בעצם הפרסום יש משום מתן לגיטימציה לדעות הפסולות הללו, ומסתבר שדוד שוקן לא הגזים כשכתב במאמרו כי "ספק אם הטקסט של סבי, גרשום שוקן, על זכותנו להתיישב בארץ היה מפורסם ב'הארץ' כיום...".
שפט והרשיע
במקביל, העיתון הגדיל השבוע לעשות כשבאותיות קידוש לבנה פרס את הכותרת הבאה: "שב"כ בודק אם קטאר פעלה לגייס יועצי נתניהו כסוכני השפעה". ולגוף הידיעה שורבבו בזדון, לצד סיפור הדלפת מסמכים מסווגים של אמ"ן לעיתון גרמני אוהד ישראל, אזכורי תדרוכים פרו־קטאריים של אלי פלדשטיין, שאחרים כבר מגדירים כבגידה. וכך הפך קידום המונדיאל בקטאר על ידי עוזרי ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו - לחלק מקטארגייט בבדיקת השב"כ.
על כל פנים, עצם אפיון הייעוץ התדמיתי לקטאר על ידי פלדשטיין כבגידה במולדת נראה הזוי: מול חוסר סבירותה של התזה המייחסת לפלדשטיין כוונה פלילית לבגוד במולדת לטובת קטאר, סבירה בהרבה ההנחה שלצורך הלבנת עצם גיוסה של קטאר למשימת שחרור החטופים, מצא לנכון מישהו לנסות להציג את ההסתייעות מעוררת החלחלה בקטאר כמקבילה להסתייעות בשווייץ או שוודיה להצלת רבבות רבות של יהודים, בזכות הניטרליות הבלתי נתפסת מבחינה מוסרית, בין היטלר לדמוקרטיות המערביות.
אבל איזו מילה יכולה להתחרות ב"בגידה" לצורך שרבוב נבזי המעניק עומק לאזכור פשעם החמור של יונתן אוריך, שרוליק איינהורן ופלדשטיין, שהעזו לפעול בנחישות להזמת עלילות שקר והדלפות זדוניות נגד ראש הממשלה, כאילו הוא מכשיל במתכוון עסקה לשחרור החטופים.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
tguvot@maariv.co.il
