זה היה מחזה שקשה למצוא מילים לתאר אותו. השמיים נצבעו אתמול (חמישי) באפור כהה, והעננים המטירו גשם לפני שיירת ניידות המשטרה והאמבולנסים הלבנים בהם הארונות של עודד ליפשיץ ז"ל, שנחטף בעודו בן 84, אריאל וכפיר ביבס, בני הארבע והתשעה חודשים.
בצידי "דרך ההפקרה", שמו של כביש 232, אחרי השבעה באוקטובר - עמד עם ישראל מאוחד. עם דגלי המדינה ביד אחת, וביד השנייה מטריה. אחדים אחזו בדגלים הצהובים, בגשם ובקור הם המתינו. הם הרגישו שהם חייבים לחלוק את הכבוד לג'ינג'ים שהפכו לסמל של הפקרה, חידלון של המדינה והממשלה והעומד בראשה. של צה"ל, של שב"כ, של המשטרה שהיו אמורים להגן ולהציל את עודד, אריאל וכפיר. אבל הם לא עשו זאת, והשאירו אותם מופקרים לגורלם.
לא נתפס איך ארגון טרור רצחני ירד לשפל המוסרי הנמוך ביותר, שבו לפני כמעט שנה וחצי הוציא מביתם בניר עוז אם וילדיה הפעוטות, מתוך המיטות עם הפיג'מות. הם הובלו על ידי שליחי השטן אל הגהנום בעזה. שם אריאל וכפיר נרצחו, מבלי שהעולם יזעק ויטולטל.
הם עמדו בצדי הדרך, בכיכרות, על הגשים מהעוטף ועד לאבו כביר. שרשרת אנושית של עם שהתאחד אתמול למשך כמה שעות מול הכאב האין סופי. מנסים להבין עד כמה הרוע יכול לפגוע בפעוט בן תשעה חודשים הנישא בידי אמו הלביאה ואחיו בן הארבע. עד כמה הרוע יכול לפגוע בקשיש בן 84. זה לא נתפס.
ברור כי ללא הסכם מהיר לשחרור יתר החטופים, גורלם של כולם יחרץ. מי שחושב שניתן להמשיך בלחימה כשהחטופים בידי המרצחים בעזה, גוזר על החטופים את הדין למיתה.
"אני לא יכולה עכשיו לכעוס אני כואבת", אמרה אישה מבוגרת שעמדה עם הדגל. "עכשיו הזמן לבכות", אמרה אישה אחרת בצומת רעים. "הכעס והחשבונות יגיעו אחר כך, לא היום" היא הוסיפה והחלה לבכות.
הרבה כאב עבר על החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר, אבל אתמול בבוקר הציבור הישראלי התכנס בתוך עצמו בשרשרת אנושית כדי להצדיע לחללים שהפכו בעל כורחם לסמל האסון שבא על כולנו באותו בוקר שחור.
