מנהיגי חיזבאללה וחמאס, או לפחות מי שנשאר מהם, בוודאי חיככו ידיהם בהנאה כשקראו את התחקירים החושפניים של צה"ל והשב"כ על מכלול 7 באוקטובר. את מה שהם לא ידעו עד עכשיו על המחדלים בצד הישראלי, סיפקו להם התחקירים. אך מבחינה ישראלית, דווקא התחקירים האלה מדגישים את הצורך בוועדת חקירה ממלכתית.

אחרי מלחמת יום הכיפורים לא היו תחקירים נפרדים של צה"ל או זרועות הביטחון האחרות. ועדת אגרנט פרסמה כעבור כמה שבועות דוח ביניים, שחלקו נשאר חסוי, וגם פרטים מסוימים בדוח הסופי שפורסם אחרי המלחמה נשארו חסויים לשנים רבות, מטעמי ביטחון. כך צריך היה לנהוג גם הפעם. ברם, מחברי התחקירים הנוכחיים, בפקודת הרמטכ"ל וראש השב"כ, לא פעלו כך, אלא רצו כנראה לקבוע עובדות מראש ולנטוע בתודעת הציבור תובנות בטרם תיעשה החקירה המוסמכת הכוללת.

אין בכוונתי לרמוז כאילו נעשתה על ידי מי מהגורמים שעסקו בתחקירים עבודת רמייה או הטיה מכוונת, אלא שיש להניח שכמו כל גוף שחוקר את עצמו, ההדגשים בתחקירים לא היו בהכרח מאוזנים לחלוטין, מה גם שלפחות בשלבים הראשונים החוקרים לא שיתפו פעולה עם משרד מבקר המדינה.

חוק ועדות חקירה תשכ"ט־1968 נולד בעקבות אחד מכשלי המודיעין החמורים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, כשל שגם סיבך אותה בבעיות מדיניות בינלאומיות, פרשת עסק הביש. הממשלה בראשות לוי אשכול סירבה מטעמים פנים־פוליטיים של מפא"י לדרישת בן־גוריון לערוך חקירה משפטית כדי לקבוע מי האחראים, ותחת זאת העדיפה בירור בידי ועדה ממשלתית. הלחץ הציבורי והמאבקים הפנימיים במפלגת השלטון עשו את שלהם, אף שבאיחור, והתוצאה הייתה החוק הנ"ל. בן־גוריון כתב לי אז פתק בכתב ידו – “יותר לא יהיו עיוותי דין" – ונקווה שצדק.

כבר למחרת 7 באוקטובר קראתי להקמת ועדת חקירה משפטית ממלכתית (“מעריב", 9.10.23), וזו דעתי גם כעת. החקירה צריכה להקיף ללא משוא פנים את תרחישי המלחמה עצמה, הן השליליים והן החיוביים, ויש רבים כאלה, כולל פעילות דובר צה"ל – אך גם את המהלכים והמחדלים שקדמו לה, כולל חלקם של מערכת הביטחון והדרגים המדיניים במשך השנים, לרבות אלה שנמצאים היום באופוזיציה.

חקירה שתיעשה בידי ועדה שאיננה משפטית ואיננה ממלכתית, גם אם תיקבע על פי משאלי דעת הקהל, לא תזכה באמון רוב הציבור, אך גם ועדת חקירה שתורכב בידי נשיא בית המשפט העליון הנוכחי לא תזכה באמון חלק גדול מהציבור, וזהו המלכוד שאנחנו נתונים בו כרגע. אמון הציבור במערכת המשפט הוא תנאי יסודי בקיומה של דמוקרטיה מתפקדת. בימים עברו, רוב הציבור ראה בשופטיו דמויות ללא רבב, אך בצדק או שלא בצדק, בעקבות האקטיביזם השיפוטי של כבוד השופט אהרן ברק, אך גם מסיבות בתחום הפוליטי, זה כבר איננו המצב.

איך יוצאים, אפוא, מהפלונטר? ייתכן שהדרך היא לתקן את החוק כך שוועדת החקירה והעומד בראשה ימונו על ידי פורום של שופטים לשעבר, או, לחלופין, על ידי יושבי ראש הכנסת לשעבר, שניים מהקואליציה ושניים מהאופוזיציה. ואולי נשיא בית המשפט העליון הנוכחי יחליט מרצונו, בהתחשב בלחץ הציבורי, לוותר על תפקידו במינוי ועדת החקירה. בכל מקרה, הוועדה צריכה לקום בתום המלחמה, ואחרי החזרת כל החטופים, כדי שתהיה לה הפרספקטיבה הנכונה בעניין מה שאירע – אך גם בעניין העתיד. הוועדה חיונית גם כדי לשקם את האמון בצה"ל ולהביאו לרמות של לפני 7 באוקטובר.