אירוע מפתיע נרשם ביום ראשון בדמשק. נשיאה הזמני של סוריה אחמד א־שרע (ג'ולאני) אירח בארמונו את מנהיג הכורדים בסוריה מזלום אלעבדי, ובתום הפגישה הכריזו השניים על הסכם בן שמונה סעיפים לשילוב הכורדים במוסדות המדינה. זהו הסכם עקרונות בלבד, אבל אם תרגומו לשפת המעשה יעלה יפה, תהיה זו התפתחות חשובה העשויה להשפיע על האזור כולו. הסעיף המרכזי בהסכם קובע כי הכוחות הלוחמים בשורות הכורדים ייטמעו בצבא הלאום. "אנו רוצים להיות חלק מן התהליך הפוליטי וחלק מסוריה החדשה", הצהיר אלעבדי בריאיון לשבועון הסעודי "אלמג'לה", שהתפרסם למחרת ההכרזה.
מזלום אלעבדי הוא מנהיגם של "כוחות סוריה הדמוקרטית", התנועה הפוליטית החזקה והמאורגנת בסוריה, פרט לממשלה. בז'רגון הפוליטי היא מכונה קס"ד, ראשי תיבות של שמה. אומנם הכורדים הם הרוב בתוכה, אבל היא מאגדת גם מיעוטים אחרים, ובהם נוצרים־מרונים, טורקמנים, יזידים, צ'צ'נים ואף אוכלוסייה ערבית. הזרוע הצבאית שלה מונה כ־100 אלף לוחמים, והם מצוידים בנשק חדיש שסיפקו להם האמריקאים וצבאות אירופה.
התנועה התגבשה לפני עשר שנים כאופוזיציה לבשאר אסד, אבל מטרתה העליונה, עוד לפני המשטר, הייתה לחימה בדאע"ש. האמריקאים מיהרו לפרוס עליהם את חסותם, והתוצאות ניכרו מיד. חיסול ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) היה משימה קשה וסבוכה, והם עמדו בה בכבוד רב וזכו לשבחים מקיר לקיר.
למרות ההישג הנאה, טורקיה השכנה עיקמה את האף. כל השנים הללו ראה ארדואן בכורדים סכנה ליציבות ארצו והתעמר בהם כהוגן. ההנהגה הטורקית חוששת כי הכורדים בסוריה יכריזו על עצמאות ויעוררו את הגאווה הלאומית אצל אחיהם בארצם פנימה. כמו צה"ל לאחר נפילת אסד, גם הצבא הטורקי כבש אז חלקים מסוריה, באזורי הגבול, לצורכי בלימה ושליטה.
לא רק הכורדים, אלא כמעט כולם, בזזו נתח מאדמתה של סוריה, בייחוד בעשור האחרון שבו הותש צבא אסד בכל פינה מפינות המולדת. בדרום פיתחו הדרוזים עצמאות בלתי רשמית. בצפון השתלטו ארגוני ג'יהאד סוניים, בפיקודו של ג'ולאני, על מחוז אידליב וסביבותיו. בצפון־מזרח קרעו לעצמם כוחות סוריה הדמוקרטית 28% משטח סוריה.
בשאר הרוויח את המפלה הזו ביושר. משטר הבעת' הסורי מחק את הקיום הכורדי עוד בימי האב חאפז אסד. הוא ראה בהם אויב, שלל מהם את הזכות הבסיסית לאזרחות ואסר עליהם ללמד את שפתם בבתי הספר. בקירובם אליה רשמה דמשק הישג פוליטי וביטחוני, אבל גם כלכלי. רוב מאגרי הנפט והגז נמצאים מעבר לגדה המזרחית של הפרת, האדמה שם טובה ומשמשת כר ליבולים פוריים.
הכורדים במאבק הישרדות
מהרגע הראשון להפיכה הצבאית שביצע, הכריז ג'ולאני כי הוא מעוניין לשלב את המיעוטים ולא להדירם. אף עדה לא תתנשא על פני רעותה, וכולן ישולבו בעוגת השלטון ובתהליך קבלת ההחלטות. במגעים עם אלעבדי פתח בסוף דצמבר, שלושה שבועות אחרי שתפס את השלטון. עם החתימה על ההסכם, באו לקיצן 12 שנות ניתוק של החבל הכורדי מדמשק.
כורח המציאות דחף את שני הצדדים להתקרב זה לזה. א־שרע יודע כי חזון האחדות שהגה אינו מקובל על כולם. הדרוזים בדרום למשל מחמיצים כלפיו פנים, והעלווים ביקשו דם. ביום שבו נחתם ההסכם עם הכורדים, עדיין פעלו כוחותיו לדכא מרידה בערי החוף הצפוני בעלות הרוב העלווי. קצינים וחיילים לשעבר בצבא אסד יזמו את המתקפה, והיא נושאת טביעות אצבע איראניות. א־שרע הגיב ביד ברזל והצליח להתגבר על האתגר. חלק מאנשיו חצו את גבולות המוסר, התעללו באוכלוסייה חפה מפשע והוציאו להורג אזרחים, אף שלא באלפים כפי שייחסו להם. ואז באה ההודעה המפתיעה על ההתקרבות לכורדים, ודחקה הצידה את העיסוק העולמי בדיכוי המרד.
לכוחות סוריה הדמוקרטית, מצידם, בוער לא פחות להתקרב לממשל המרכזי בדמשק. טראמפ הכריז כי בכוונתו לפנות את חייליו מסוריה ולהותיר רק קומץ מהם. בהיעדר גיבוי אמריקאי, עלולה קס"ד להיות חשופה לגחמותיו של הצבא הטורקי. מנהיגיה צופים פני עתיד ומעריכים כי א־שרע עשוי להתבסס בשלטון ולצבור כוח. להכותו לא יוכלו, אז מוטב להצטרף אליו. הסיוט שלהם הוא תנועת מלקחיים, שבה ישלב המשטר כוחות עם הצבא הטורקי ויפעל נגדם.
ועדות עבודה משותפות לכורדים ולאנשיו של א־שרע יוקמו בקרוב ויפעלו לתרגם את הסכם העקרונות לחיי יומיום. השנים יצרו ביניהם פערים ותהומות. כיצד, למשל, יחלקו הכורדים את הכנסות הנפט והגז עם הממשלה? האם יסכימו לוותר על השליטה בהן, ויעניקו אותן במלואן לקופה הלאומית? כך גם בנוגע למעברי הגבול עם טורקיה ועיראק. מדובר במקורות הכנסה יפים ובמעוזי שליטה על תנועה מכל סוג שהוא.
בבתי הכלא של קס"ד מוחזקים אלפי חמושי דאע"ש, והמדינה הסורית מבקשת לקבל לידה את האחריות למתקני הכליאה הללו. שאלה כבדת משקל נוגעת לשילוב כוחות קס"ד בצבא הסורי. האם יגויסו אליו כמקשה אחת או יפוזרו בין היחידות? והאם יקבלו בקלות את מרותו של הפיקוד המרכזי בדמשק?
השתיקה של ארדואן
לכאורה, ארדואן צריך להיות שבע רצון מן ההתקרבות. היא מפחיתה את שאיפתם של הכורדים להיבדלות מסוריה ולמדינה עצמאית. אבל טורקיה שותקת בימים אלה, זמנית לפחות. לברך אותם קשה לו, לסולטאן, כי הם אויביו המרים. השתיקה הטורקית מעוררת חשד אצל הכורדים, כי ארדואן היה בסוד העניינים לקראת החתימה על ההסכם, וכי בן חסותו א־שרע נשלח כדי לחלץ מהם נכסים פוליטיים וחומריים בדרכי נועם. "בהחלט יש קצת חרדה מצידנו", הודה אלעבדי באותו ריאיון, "בפוליטיקה אין שחור ולבן, אבל אנחנו מנסים להיות אופטימיים".
גם ירושלים נקלעה למבוכה. מצד אחד, העם הכורדי הוא ידיד מסורתי של ישראל באשר הוא. מצד שני, הנה הם מחממים את היחסים עם ג'ולאני. אומנם אסד היה אויב מר, אבל גם השלטון החדש איננו לרוחה של ממשלת ישראל. עברו כג'יהאדיסט מרתיע. הוא מזכיר לנו את חמאס ודומותיה, ומי יודע אילו סכנות יצמיח מתוכו. משום כך החליטה הממשלה הנוכחית לבטא כלפיו סלידה מעת לעת, ולהרעיף חיבה דווקא על המיעוטים בארצו, ובראשם הדרוזים.
הבחירה הזו נשענת על חזון "ברית הפריפריה" של בן־גוריון. אבי האומה העברית סבר אז כי לישראל, כנטע זר, מוטב ליצור בריתות חזקות עם קבוצות מיעוט באזור, אם ברצותה לפרוץ את הבידוד שהוטל עליה. אלא מה? הימים שבהם היינו עם לבדד ישכון - חלפו מזמן. המדינות החשובות במרחב הסוני מקיימות כיום יחסים עם ישראל ורוצות בקרבתה.
נשיאה הזמני של סוריה שלף ביצת הפתעה, והיא מקלקלת לישראל את התוכניות לטפח קבוצות מיעוט בסוריה. הנה הכורדים צונחים לזרועותיו, ואולי יהפכו בשנים הקרובות לחלק לגיטימי מן הממשל בראשותו. א־שרע ממשיך לבנות את סוריה, עם מקלות, גזרים ואף קלשונים, וייתכן כי הולך ומתקרב הרגע שבו ניאלץ להודות כי שלטונו הוא עובדה קיימת.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
