כותרת מאמר המערכת בעיתון "הארץ" מיום 5 באוקטובר 1958 זעקה "אין מקום ליועץ המשפטי לממשלה". בגוף המאמר נכתב כי יש לבטל את מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה משום ש"היועץ המשפטי לממשלת ישראל הוא אנדרוגינוס, יצור מוזר שאין לו מקום במתכונת המשטר הפרלמנטרי. לאורך ימים שום מדינה אינה יכולה להחזיק שני שרי משפטים".
באותה שנה ח"כ יצחק רפאל (מפד"ל) הגיש הצעת חוק שלפיה היועץ המשפטי ימונה בידי הכנסת – כפי שמתמנים נשיא המדינה ומבקר המדינה – ולא בידי הממשלה. בשנת 1960 הגיש ח"כ יוסף סרלין (הציונים הכלליים) הצעת חוק לביטול תפקידו של היועמ"ש ולהעברת כל סמכויותיו לידי שר המשפטים.
הוא נימק את הצעתו בכך כי בפועל היועץ המשפטי אינו כפוף לשר המשפטים, ובמצב זה הוא נטול כל ביקורת פרלמנטרית חרף הסמכויות האדירות המופקדות בידיו. הממשלה באותה עת ביקשה לדחות את הצעת החוק, ושר המשפטים פנחס רוזן נימק זאת, בין היתר, בטענה כי אם סמכויותיו של היועץ המשפטי יופקדו "בידי אדם הפועל לפי שיקולים מפלגתיים צרים, עלולים הם להיהפך למכשיר מסוכן מאוד".
דוגמאות אלה מלמדות על עובדות שנראה שנעלמו מהשיח הציבורי בעת האחרונה. המתח בין מערך הייעוץ המשפטי לממשלה לבין הדרג הפוליטי מלווה את מדינת ישראל מראשיתה, ואין כל חדש תחת השמש בעצם העימות החריף הנוכחי בין היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב מיארה, לבין שר המשפטים יריב לוין. ייתכן כי העוצמה כעת רבה יותר, והסכנה המרחפת מעל שלטון החוק חריפה יותר נוכח הכוונה של שר המשפטים לשינויים משמעותיים במערכת המשפט, אך המתח והיצרים בין היועץ המשפטי לבין הממשלה היו שם תמיד.
לא בכדי בשנת 1981 פרסמתי את ספרי הראשון שנושא את השם "היועץ המשפטי נגד הממשלה", ובו תוארו המתחים האדירים שליוו את המערכת המשפטית והמערכת הפוליטית מאז קום המדינה. בפרשת העמדתו לדין של איסר בארי, בשנת 1949, התעורר העימות הממשי הראשון בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הדרג הפוליטי, שתוצאותיו קבעו את התקדים בדבר עצמאותו המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה והיעדר כפיפותו לממשלה.
איסר בארי, שהיה בכיר בהגנה, ביצע "משפט שדה" לקצין מאיר טוביאנסקי בטענת שווא כי הוא מסר מידע לבריטים, גזר את דינו למיתה והורה על ביצוע גזר הדין בו במקום. כאשר נודע הדבר למשפחתו של טוביאנסקי, פרצה סערה ציבורית, וראש הממשלה דוד בן־גוריון הורה על בדיקת הטענות נגד בארי באמצעות ועדה ותשלום פיצוי למשפחה.
היועץ המשפטי יעקב שמשון שפירא, מצידו, לא הסתפק בכך וביקש להעמיד את בארי לדין פלילי. בן־גוריון ביקש מהיועץ לשנות את עמדתו, ומשלא הצליח – ביקש להביא את עניין העמדתו של בארי לדין לדיון בממשלה. בן־גוריון טען כי שפירא הוא "עורך הדין של הממשלה" ועליו לקבל את הוראות הממשלה. היועץ שפירא התעקש וסירב לבקשתו של בן־גוריון, ואף איים כי יתפטר מתפקידו אם סוגיית העמדתו של בארי לדין תובא לדיון בממשלה. שפירא טען כי אסור לממשלה להתערב בשיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה, ויש למנוע השפעות פוליטיות בסוגיות כה רגישות של אכיפת החוק. לבסוף קיבל בן־גוריון את עמדתו של שפירא, ונסוג.
לא תהיה המלצה
מאז כמעט בכל ממשלות ישראל לדורותיהן היו קולות, חזקים יותר וחזקים פחות, שקראו להדחת היועץ המשפטי לממשלה, אך בפועל אף ממשלה לא הצליחה לממש את רצונותיה בעניין זה. טעות שגורה היא שהממשלה הצליחה פעם אחת להביא להדחתו של היועמ"ש. היה זה בשנת 1986 כאשר החליטה הממשלה לסיים את כהונתו של יצחק זמיר בתפקיד ולמנות תחתיו את יוסף חריש. ואולם אין זה מדויק בלשון המעטה.
היועמ"ש זמיר הודיע לשר המשפטים מספר חודשים לפני כן על רצונו לסיים את תפקידו לאחר שמונה שנות כהונה, והוא ביקש כי השר יפעל למצוא לו מחליף. בין לבין, התפוצצה פרשת השב"כ, המכונה פרשת קו 300. מספר שבועות לאחר שהודיע זמיר על כוונתו לפרוש מתפקידו, הגיעו אליו שלושה בכירים מהשב"כ שסיפרו לו על הוראת ראש השב"כ, אברהם שלום, להרוג מחבלים שנתפסו חיים ועל שיבוש הפעילות של ועדות החקירה שבדקו את הפרשה.
במהלך המאבק בין הממשלה ליועמ"ש זמיר בסוגיות הקשורות בפרשת קו 300, ניצלה הממשלה את הודעתו של זמיר על פרישתו ומינתה לו מחליף. כך שבפועל לא מדובר היה בהדחה של זמיר, אלא במימוש של הודעתו של זמיר בדבר פרישתו.
כיום, ההסדר שנקבע בעקבות דוח ועדת שמגר הוא קציבת כהונה של שש שנים לכהונת יועמ"ש, והפסקת כהונת היועמ"ש תיעשה רק לאחר היוועצות וקבלת עמדת הוועדה הציבורית לבחירת היועץ המשפטי שבראשה עומד שופט בדימוס של בית המשפט העליון. קשה להעלות על הדעת מצב דברים שבו הוועדה תמליץ בפני הממשלה על הפסקת כהונת היועצת המשפטית, ומכל מקום - בג"ץ ימנע הדחה של שומרת הסף הראשית של הממשלה. נראה שהממשלה ושריה ייאלצו להבין שהיועצת המשפטית לממשלה לא הולכת לשום מקום.
