מבין שלוש הרשויות שמרכיבות כל שלטון דמוקרטי, כלומר שלטון העם, הרשות הפחות דמוקרטית מטבע הדברים היא הרשות השופטת. בעוד ההתנהלות וההחלטות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת מבוססות על משא ומתן, על פשרות ועל ניסיון להגיע לעמק השווה בין דעות שונות בשאיפה להביא לייצוג דעת הרוב, כלומר בדרכי שלום המאפיינות דמוקרטיות, הרי שהכרעותיה של הרשות השופטת בסכסוכים בין תושבי המדינה, שהן עיקר תפקידה, נעשות בדרך כלל באופן שניתן לתארו לא־דמוקרטי: בכפייה ולא בפשרה, בהנחתה מלמעלה ולא במשא ומתן, ולא מעט פעמים בפסיקות שהן למורת רוחם של כל הצדדים לסכסוך.
גם אם ביסודה הרשות השופטת היא בלתי דמוקרטית, יש מספר כבלים המבטיחים את עיגונה של רשות זו לרצון העם. כבלים אלה הם תנאי להסכמתו של העם להפקיד את סכסוכיו בידיה, ובזכותם הופכת הרשות השופטת לחלק ממערך השלטון הדמוקרטי.
הכבל האחד: על בית המשפט ליישב את הסכסוכים בין תושבי המדינה, ובין תושביה לבין הרשות המבצעת, רק על פי החוק שהעם עצמו קבע באמצעות נציגיו הנבחרים. אבל בפועל, אצלנו הרשות השופטת, בעיקר באמצעות בג"ץ, מפירה את החוזה הקרדינלי בינה ובין העם, שלפיו עליה לשפוט רק על פי חוקיו. היא מתייחסת אל חוקי הכנסת במקרה הטוב כאל המלצה, ובמקרים רבים בהתעלמות מופגנת מהם או אף בביטולם.
מחוקק־העל היועמ"ש
הרשות השופטת משעינה את פסיקותיה והחלטותיה על "ערכי היסוד של השיטה" שאותם קבעו השופטים עצמם. אבל "ערכי יסוד" אלה ו"שיטה" זו – שעליהם מבסס בג"ץ חלק בלתי מבוטל מהחלטותיו בנושאים הרגישים ביותר לציבור, כמו בעניינים הקשורים לצה"ל, למינויי בכירים על ידי הממשלה, לתקפותם של חוקי הכנסת ועוד – לא רק שלא נקבעו כלל בחוק, אלא גם אינם תואמים את ערכי היסוד של מרבית הציבור בישראל. באופן זה, בג"ץ כופה את דעותיו וכוונותיו על העם. הוא אף הגדיל לעשות בהמליכו עלינו מחוקק־על, הוא היועץ המשפטי לממשלה, שרק שופטי בית המשפט העליון אינם מחויבים לסור למרותו או למרותה.
כבל שני הוא אי־ההתערבות בתחומים של קביעת מדיניות ששייכים במובהק לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. אי־התערבות זו מתחייבת מעצם זה שהרשות השופטת אינה כפופה לדין הבוחר, אינה נותנת דין וחשבון לנציגיו, ולמעשה, אין מוטלת עליה שום אחריות לקביעותיה. אי־התערבות זו מובטחת על פי הנוהל הקיים בדמוקרטיות - הן בעובדה שבתי המשפט מחויבים לנהוג באיפוק, והן באמצעות שני חישוקים עיקריים נוספים.
החישוק האחד - בית המשפט אינו מביא לפתחו את נושאי הדיון, אלא דן רק בעניינים המובאים בפניו על ידי צדדים לסכסוך. החישוק השני הוא היעדר מובנה של כלים בידי רשות השופטת שיאפשרו לה להחליט בעניינים המסורים על פי חוק לרשויות האחרות. החלטותיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת מתקבלות רק לאחר עריכת בדיקות, ייזום של איסוף נתונים נרחב מגורמים שונים ודיונים, תוך הבאה בחשבון של מגוון רחב של שיקולים.
אמצעים אלה אינם נמצאים ואינם אמורים להימצא בידי בית המשפט. זה דן אך ורק על פי נתונים שהצדדים מביאים בפניו, ורק לעיתים רחוקות הוא יוזם בעצמו חקירה של עובדות. משום כך נדרשים השופטים לנהוג בענווה ובאיפוק ולנקוט מדיניות של אי־התערבות, כפי שאכן עשו אצלנו השופטים בעשורים הראשונים לקיום המדינה בדיוניהם בתחומים שעליהם מופקדות רשויות השלטון האחרות. שופטים אלה השיתו על עצמם מגבלות כמו אי־שפיטות, היעדר זכות עמידה וסירוב להחליף את שיקול הדעת של הרשויות המוסמכות בשיקול דעתם של השופטים.
אך כיום בג"ץ אינו נמנע מדיון בעניינים שהם במובהק פוליטיים, מדיניים וחקיקתיים. הוא ביטל את הכללים של זכות העמידה והשפיטות, ובאמצעות שלוחיו - היועצים המשפטיים וארגוני "צדק חברתי" - הוא מזמין לפתחו, כמשחר אחר טרף, דיונים בנושאים שאינם בסמכותו, כשאין לו הכלים להחליט בהם. בג"ץ עושה זאת אפילו בלי לשמוע עדים על אותם נושאים, ובהסתמכות על תצהירים בלבד, שגם השופטים אמורים לחשוד שלא כולם הם אמת לאמיתה, בלשון המעטה.
ניגוד עניינים ומינויים עצמיים
הכבל השלישי המחבר את הרשות השופטת לציבור הוא האמון שיש לו בשופטים עצמם, ביושרתם ובצניעותם. אמון זה הוא מרכיב מרכזי בנכונותו של הציבור להפקיד את ענייניו לפסיקותיהם והכרעותיהם. זה מספר עשורים שהרשות השופטת מכרסמת באותו אמון הכרחי, החל במינוי מקורבים לתפקידי שפיטה ולהתמחות בבית המשפט, דרך דיון בעניינים שבהם מעורבים מקורביהם תוך ניגוד עניינים ומינויים עצמיים, וכלה לא פעם בהתנהלות אישית בעייתית.
מן הצניעות, שהייתה סימן ההיכר של שופטינו הראשונים, לא נותר זכר: נוצרת אווירה, בעזרת שופרות מְקַדשֵי בית המשפט, שבה אפילו השמעת ביקורת על פסיקותיהם או על החלטות היועמ"ש מתויגת כ"פגיעה בשלטון החוק". תמיהתו של הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון אהרן ברק על כך ש־18 שנה לאחר פרישתו אין שואלים לדעתו – אומרת כמעט הכל.
כך מנתקת אצלנו הרשות השופטת את כל שלושת הכבלים המעגנים אותה לעם – הכבלים שהופכים רשות זו למרכיב של השיטה הדמוקרטית. אם נוסיף לכך את העובדה רבת־המשמעות, שאצלנו השופטים אינם נבחרים על ידי העם, ובפועל אפילו לא על ידי נציגיו, הרי שמדובר במערכת משפט שאינה דמוקרטית בעליל.
אז כל אלה המגינים על התנהלותן הבעייתית של הרשות השופטת ושלוחותיה, תעשו לנו טובה: אל תפגעו באינטליגנציה שלנו ואל תספרו לנו שהרשות השופטת שומרת לנו על הדמוקרטיה.
tguvot@maariv.co.il
