אסון 17 החודשים האחרונים מבהיר לרבים יותר מתמיד כי הישראלים והפלסטינים חייבים להיפרד. אך במקביל, הקטסטרופה עוד יותר מרתיעה ישראלים ממסירת שטחים בגדה המערבית הסמוכים לערים המרכזיות שלהם. זה נראה כמו סתירה שתתקע ביחד את שני העמים עד הסוף המר - אך יש בנמצא פתרון.
לאחרונה כתבתי כאן שלפלסטינים אין זכות אוטומטית למדינה עצמאית מלאה, בעיקר משום שלאף קבוצה אין זכות כזו. מדינות קמות כאשר הנסיבות ומאזן הכוחות מאפשרים זאת. אך זה לא אומר שישראל חייבת להתמזג בפלסטינים לנצח. הדבר יהווה את חורבן חזון המדינה היהודית הדמוקרטית.
היו קוראים ששאלו: מה אתה מציע? הצעתי מבוססת על עשרות שנות עיתונות באזור ובעולם, תוך כיסוי אינספור סכסוכים – ניסיון שעוזר להבין מה לא אפשרי, מה כן אפשרי ומהי נקודת מפנה.
הבסיס לתוכנית מתחיל בהבנה שלאחר 7 באוקטובר – ולמעשה, גם לפני כן – ישראל אינה יכולה לאפשר את קיומו של צבא פלסטיני בסמוך למרכזי האוכלוסייה שלה. הגדה המערבית נמצאת במרחק של מספר קילומטרים בלבד מהכנסת וכמה עשרות קילומטרים ממגדלי תל אביב.
בהתחשב בהיסטוריה של הפלסטינים, על כל הקיצוניות והטרור שהמיטו עלינו ועל עצמם, הישראלים פשוט פוחדים מהם מדי. מצד שני, חיים בין הים לנהר כ־15 מיליון בני אדם, כמעט חצי־חצי יהודים וערבים, ושלטון יהודי על כל השטח לא יחזיק מעמד לעד. זה כמו מרכיב לא יציב בפיזיקה.
הצעד הראשון ההגיוני הוא בעזה, כי שם הלהבות הגיעו עד גובה השמיים. חייבים להיפטר משלטון חמאס, אך הניסיון לעשות זאת באמצעים צבאיים בלבד נכשל בשל נוכחות החטופים. ישראל צריכה להשלים את העסקה הנוכחית ולסיים את המלחמה – ואז לא להפריע למהלך דיפלומטי שיוציא את חמאס מהמשחק. זה ידרוש תיאום עם העולם הערבי ועם המערב. את נכונותם להירתם ראינו כבר בימים האחרונים.
הערבים המתונים – וגם קטאר, בלחץ אמריקאי – צריכים למנוע מחמאס כל לגיטימיות ומשאבים. לאחר סוף המלחמה, אחרי חגיגות חמאס בין ההריסות של עזה, יש להציע תוכנית שיקום בינלאומית עצומה – שכבר עכשיו ברור שהיא תעלה יותר מ־50 מיליארד דולר – אך רק בתנאי שארגון הטרור יפנה את מקומו לטובת רשות פלסטינית מחודשת, משופרת ומשודרגת. מנהיגיו יוגלו, או יקבלו חנינה עד הפשע הבא, והנשק יימסר לשלטון החדש שיזכה לכל סיוע אפשרי – לא הבטחות אלא כסף שיגיע בפועל, לא עצות אלא כוחות עזר על הקרקע אם צריך, של האמירתים ואחרים.
אם חמאס יסרב, וסביר שכך יהיה בהתחלה, הברירה חייבת להיות ברורה: המשך בידוד, סגר מחמיר, סגירת כל ברזי המימון, ומאמץ מפורש מצד הליגה הערבית ומדינות המערב להוקיע את חמאס כמכשול המרכזי לרווחת הפלסטינים. אם חמאס לא יישבר, תמיד ניתן לחדש את המלחמה. פרובוקציה בוא תבוא, והפעם (יש לקוות) לא יהיו חטופים בתווך. הפלסטינים יצטרכו לבחור: המשך סבל נוראי תחת חמאס או עתיד מבטיח למדי. יש מקום לאופטימיות מסוימת.
זאת ועוד: כתנאי להשקעות הבינלאומיות ולסיוע המאסיבי, השלטון הפלסטיני יחויב לאסור אידיאולוגיות הקוראות להשמדת ישראל. מערכת החינוך והמוסדות הפוליטיים יחויבו לשקף עתיד המבוסס על דו־קיום, ולא על רטוריקה ג'יהאדיסטית. כן, זו סחיטה, אך לפעמים אין ברירה.
טיפול בהלם
הצלחה של המודל הזה בעזה תסייע לקבוע האם ומתי ניתן יהיה ליישם מודל דומה בגדה המערבית. שם קיים אתגר גדול יותר בשל הקרבה למרכז. אז יתחיל תהליך מדיני אמיתי - אבל למרבה הצער, ישראל והפלסטינים כנראה לא יוכלו בעתיד הנראה לעין להסכים על הסדר קבע. הדרישות הפלסטיניות יישארו כנראה גבוהות מדי.
אבל גם אם הסכם סופי לא נראה באופק, ישראל חייבת כך או אחרת ליצור חיץ מול הפלסטינים כדי לשמר תשתית דמוגרפית לפתרון ההפרדתי. המכשול הגדול הוא ההתנחלויות הישראליות בעומק הגדה המערבית, מעבר לגדר הביטחון. כ־80 אלף מתנחלים חיים שם, ונוכחותם משבשת כל ניסיון לשרטט מפת הפרדה – הרי זו הייתה מראש הכוונה. יש לפנות את ההתנחלויות הללו – באמצעות פיצויים, או אם יהיה צורך, בכוח – כדי ליצור תנאים לחלוקה עתידית אפשרית.
כן, כן. זה נראה בלתי אפשרי (אבל מצד שני, פינינו מספר דומה בצפון במהלך המלחמה). כדי לפייס את דעת הקהל, ישראל תצטרך לקבל הרבה מאוד. והיא תקבל. ראשית, הרחבת הסכמי אברהם לסעודיה – משנה־משחק כלכלי ומיצובי שהממלכה תסכים לו בתנאי שיש לפלסטינים אופק אמיתי. שנית, ישראל תורשה לספח מיידית שטחים בגדה המערבית שנמצאים בצד הישראלי של גדר הביטחון, שם מתגוררת רוב אוכלוסיית המתנחלים. מדובר באזורים שאפילו המנהיגים הפלסטינים מכירים בכך שיישארו בידי ישראל בהסכם עתידי. שלישית, יהיה צורך בלחץ אמריקאי לא מתון.
צה"ל יישאר בפריסתו הנוכחית בשטח שיפונה ממתנחלים, אבל יהיה ברור שזה זמני, וישראל תהיה פתוחה לעזרת העולם בפתרון הבעיה. זה לא בלתי סביר: הסכסוך כאן כל כך שיגע את כל האנושות, כל כך סיבך והסתבך, כל כך התסיס טרוריסטים מטורפים בכל כנפי תבל, שהעולם ירצה לעזור. הקהילה הבינלאומית – בהובלת ארה"ב, אירופה ומדינות ערב המתונות – צריכה לעבוד על יצירת מבנה שלטוני פלסטיני שיוכל להתנהל בהצלחה מבלי להתדרדר שוב למודל חמאס.
הישות הפלסטינית החדשה לא צריכה להיות בעלת צבא, חיל אוויר או "מיליציות" המשמשות כפרוקסי צבאי. אך כשבאמת תהיה מוכנה, היא כן תוכל לקבל שליטה משמעותית על שטח מוגדר – סוג של מדינה, במידה מסוימת. אז צה"ל ייסוג, אם כי יידרש פתרון – אולי בינלאומי – למעברי הגבול.
בהתחשב בגודל הקטן של השטח ובאתגרי השלטון הפלסטיני, ייתכן שיהיה הגיוני כי ישות זו תתפקד במשך שנים רבות כפרוטקטורט של הליגה הערבית או ירדן ומצרים בשילוב, או אפילו תחת מנדט זמני של האו"ם. סידור כזה יגביר את סיכויי היציבות וימסמר את המחויבות הבינלאומית אליו, תוך מתן אוטונומיה משמעותית לפלסטינים. מי שרוצה, יקרא לה מדינה.
כולם חייבים להפסיק להתעקש על מה שאינו אפשרי. יש להחליף דרישות מקסימליסטיות – בין אם מדובר בזכות השיבה הפלסטינית ובין אם בשליטה ישראלית על כל שטחי הגדה – בגישה מעשית. דרך זו מפחיתה את הסכנות, מרחיבה את מעגל השלום, מאפשרת צעדים פרגמטיים לעבר פתרון ארוך־טווח, ומיטיבה עם ישראל והפלסטינים גם יחד. אם חמאס ייעלם, אם ההתנחלויות בעומק הגדה יוסרו, ואם השלטון הפלסטיני יתייצב תחת פיקוח בינלאומי, דיינו לעת עתה.
ברור שרוב התוכנית הזו לא תוכל להתקיים תחת קואליציית נתניהו הנוכחית. ברור גם שהצעותיי יתקבלו בסקפטיות רבה גם בקרב רבים שהיו רוצים לראותן מתממשות – כי הן מצריכות גמישות, יצירתיות ושינוי תפיסתי. אז מדוע אני טוען שיש מקום לאופטימיות מסוימת? כי שינויים כאלה מתאפשרים לפעמים בהיסטוריה, לרוב אחרי אסונות מספיק כבירים.
הקטל הבלתי נתפס של המלחמה, ההחלשה המשמעותית של ציר ההתנגדות האיראני, ונוכחותו בבית הלבן של דונלד טראמפ שאינו מחויב לרעיונות ולנורמות של אתמול – יוצרים ביחד קרקע נוחה לטיפול בהלם ולשינוי תפיסתי עמוק. למה לא לנסות?
הכותב הוא לשעבר העורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, ולשעבר יו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים
tguvot@maariv.co.il
