אפתח בגילוי נאות: אומנם איני מכיר את רב־אלוף אייל זמיר, ומעולם לא ראיתיו מלבד בשידורי הטלוויזיה. אך אני טנקיסט כמוהו, וגם הכשרתי מאות טנקיסטים ללוחמה בטנקי פטון של פעם. התברר לי שזמיר התחיל את שירותו כאיש צוות פטון.
מכאן, אתייחס לפרשת הגרי. שתי טענות מועלות נגד זמיר בעניין. האחת, שהוא “הדיח” את דניאל הגרי מתפקידו כדובר צה”ל, יומיים לאחר שהתמנה זמיר לתפקיד הרמטכ”ל. השנייה, שהוא לא הציע להגרי תפקיד של אלוף בעקבות הצלחתו כדובר צה”ל. בעניין הטענה להדחה, יש להזכיר שהגרי נקבע כמחליפו של קודמו שבועיים לפני כניסתו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ”ל. מעולם לא שמעתי שהגרי גרם ל”הדחת” קודמו, רן כוכב. גם כוכב נחשב מצליח בתפקידו והוא אף הוביל את המהפכה הדיגיטלית ביחידת דובר צה”ל והצעיד את היחידה לעידן התקשורתי החדש. למרות זאת, החליט הרמטכ”ל להחליפו בהגרי, ואפילו, רחמנא ליצלן, לא נתן לו דרגת אלוף.
בעניין הטענה שלפיה זמיר היה חייב, כביכול, למנות את הגרי לאלוף בשל הצלחתו כדובר צה”ל, תהיתי ממתי הצלחה כדובר היא קריטריון להענקת דרגת אלוף. היו שאמרו שהצלחתי מאוד בתפקידי כיועץ התקשורת של שר החוץ שמעון פרס. האם זה הפך אותי למועמד ראוי לתפקיד שר חוץ או למנכ”ל המשרד?
ועוד הערה אחת. רב־אלוף זמיר אומנם טוען כי לא קיבל הנחיה מלמעלה, כלומר, מראש הממשלה או משר הביטחון, ואני מאמין לו. אבל בהכירי את הכלל שלפיו מינוי אלוף מחייב אישור של שר הביטחון, אני מעריך שזמיר ידע שלא יקבל אישור כזה לקדם את הגרי לדרגת אלוף, והחליט להימנע מעימות עם השר – סוג של עימות שבעבר “תקע” מינויים בכירים בצה”ל למשך תקופה ארוכה. הקפאת מינויים בכירים בצה”ל, אחרי שממלאי תפקידים בכירים רבים כשלו ב־7 באוקטובר, גובלת בסכנה ביטחונית לישראל. טוב עשה זמיר אם החליט מה שהחליט כדי למנוע עימות כזה עם השר, גם אם הגרי ראוי לדרגת אלוף – לא בשל הצלחתו כדובר, אלא בשל אומץ ליבו ויכולת הפיקוד שלו. יש, כנראה, טובים כמוהו בצה”ל.
אני משוכנע שהגרי ימצא עיסוק חדש שייתן לו את ההזדמנות לתרום עוד לביטחונה של ישראל. לא נותר לי, ולכל עם ישראל, אלא לאחל לרמטכ”ל הנכנס הצלחה. האיחולים מחייבים לתת לזמיר גיבוי, ולא סוג של עליהום מתוזמר, כי הצלחתו היא הצלחתנו בשמירה על חיינו ועל עצמאותנו.
הכותב היה יועצו של שמעון פרס בשנים 1990־2016
