התפלגות גאוסיאנית קיימת במקומות רבים בחיינו. מדובר בהתפלגות שבה רוב הפרטים מסתדרים סביב הממוצע ויש מצבי קיצון משני הצדדים. למשל, כשאנו מודדים גובה, משקל, רמות של חרדה, ערכים של הורמון התריס ועוד. האבולוציה בשמירתה על תכונות חיוניות מחייבת מצבי קיצון כדי לשמר את האמצע.
המשטר הפוליטי בישראל מושתת על ריבוי מפלגות כביטוי להטרוגניות בחברה. המשטר הקואליציוני מחייב חבירה של בעלי דעות שונות, ואולי אף מתנגדות, על מנת להקים ממשלה. המטרה היא ביטוי רחב ככל האפשר והתחשבות גם בקבוצות מיעוט.
כבני אנוש הנפש שלנו מאופיינת בתכונות שונות והקהילה מקבלת שונות ומורכבויות. מצבי מצוקה מצמצמים את הביטוי של תכונות מסוימות ומעצימים ביטוי של תכונות אחרות. מלחמה למשל תצמצם את יכולת ההכלה של זכויות האויב ותגביר תחושת נקמנות ותוקפנות. מנהיג וממשלה שרוצים "משילות" יגבירו את תחושת המצוקה (אמיתית או מדומה) כדי לאחד את הקהל (הבייס) סביב רעיון או אדם - ובכך יקטן החופש לראות ולקבל ערכים שונים.
תהליכים כאלה יובילו לאנומליה, שבה יש שתי עקומות גאוס - במקום אחת. לכל עקומה יש ממוצע משלה. לשם הפשטה, התפלגות הציונים בחשבון של ילדי כיתה ח' תהיה גאוסיאנית. אולם אם נגיש לאותה בחינה תלמידי כיתה ח' וה', הרי שנקבל עקומה דו־דבשתית.
מצב דו־דבשתי כזה קיים בישראל בשנים האחרונות. נקודת ההתחלה יכולה להיות האמירה של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "השמאל שכח מה זה להיות יהודי". בכך הוא פער תהום בין שני חלקי העם. ניתן לסמן תורם נוסף בתנועת "רק לא ביבי", או בקיצור רל"ב, שהביאה את המפה הפוליטית לנקודת הכרעה של כן/לא ביבי.
חלוקת העם לשני מחנות הנבדלים זה מזה הביאה ליצירת "גוש" אחיד, שבו התומכים מוותרים על השונות בתוך הגוש, במונחים של ימין ושמאל, דתיות חילוניות, שמרנות מול מודרניות ועוד. צעדי ההפיכה המשטרית הגבירו את ההסתופפות מסביב לשני ממוצעים נפרדים. המלחמה הרחיקה את הממוצעים זה מזה. גם המאבק לשחרור השבויים, נגד חוק ההשתמטות וחלוקת התקציבים הקואליציוניים - כולם תורמים להעמקת הפיצול והשסע.
עלייתו של דונלד טראמפ לשלטון בארה"ב, ואיתו הנורמה של "אין אמת", "אין צדק", "אין חוק" זולת מה שאני (טראמפ) אומר, נותנות לגיטימציה לשלטון העכשווי בישראל. גם כאן פייק ניוז הופך להיות ה־אמת. הרוח הגבית שטראמפ נותן למדינה מול האויב מקילה על "מורשתו" להשתלט - גם במדינה שלא מותאמת לשיטה האמריקאית.
תהליכים מנוגדים קרו וקורים. בג"ץ, בדחייתו את העתירה לפסול את ראש הממשלה מלכהן, ניסה להקטין את התהום, בלי הכרה בכך. יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ בחבירתו לממשלה ונפתלי בנט (אם יחזור לחיים הפוליטיים) – גם הם מנסים למצב עצמם כגשר על פני התהום.
אולם גם לנו, כאזרחים מן השורה, יש תפקיד בהיחלצות מפורמט שתי העקומות המחושקות. חובתנו לקבל ולהכיל את האחר, לשמור על זכויות וערכי מוסר משותפים. לא לשעבד את המורכבות לחשיבה דיכוטומית של שחור/לבן. לכבד את זכות האחר לדעות. לשקול כל החלטה בפני עצמה, בלי התלהמות ובלי להתבטל בשם הקבוצה.
ניתוץ סמלי שלטון, שומרי סף ודמוקרטיה הוא צעד שעלול להיות קריטי. מדינת ישראל מקדשת את הסטטוס קוו בענייני דת. הגיע הזמן שנבין שיש סטטוס קוו נוסף שחובה לשמר - הסטטוס קוו הדמוקרטי. האיום הוא מלחמת אזרחים, ומחובתנו להפוך את כיוון התנועה.
הכותב הוא יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש
