דווקא בשבוע שבו הובילו שר הביטחון ישראל כ"ץ והרמטכ"ל החדש אייל זמיר את צה"ל למבצע שמטרתו הראשונית היא להתניע מחדש את המהלך שחמאס פוצץ, לשחרור מיידי של 11 חטופים נוספים, נחצו כל הקווים האדומים בשיח הפנימי.
יום ג', י"ח באדר, 18 במרץ 2025 עלול להיזכר לשנים כיום שבו חצה השמאל הישראלי את הרוביקון הפנים־פוליטי. היום שבו אימץ לעצמו את סדר העדיפויות הפסול שהוא מייחס לבנימין נתניהו, כשהוא מציב את הפלת נתניהו לפני שחרור החטופים. אבל בכך לא די לו. הוא מרחיק לכת בציניות שלו ומשתמש בחטופים משוחררים המזוהים עימו פוליטית כמגן אנושי, בבואו לאמץ את הנרטיב של האויב מאחורי גבם הרחב, בעוד חיילי צה"ל לוחמים להחזיר את חמאס לשולחן הדיונים ולשחרר מהר חטופים חיים.
השמאל שולח את משוחררי השבי לטעון כי הרצון לצירוף איתמר בן גביר לממשלה הוביל לחידוש המלחמה, כאשר ההפך הוא הנכון, והמלחמה שאפשרה לבן גביר לחזור פרצה כי חמאס דחה את ההצעה הנדיבה של המתווך סטיב וויטקוף, שישראל הסכימה לה.
הפשרה היחידה שחמאס היה מוכן להציע היא שחרור חמישה חטופים בעלי אזרחות כפולה, תמורת התחייבות של צה"ל להעניק להם 50 ימי הפוגה, לצאת כליל מעזה ולפנות את ציר פילדלפי כדי להמשיך להעביר צפונה אמצעי לחימה וכלים הנדסיים, כדי להמשיך להפר את התחייבויותיהם, לאגור מזון, להטמין מוקשים, לגייס מחבלים, להתבצר מחדש מאחורי נשים וילדים במסגדים, בתי חולים ובתי ספר, לחפור מנהרות, כדי שיוכלו להרוג בחיילי צה"ל רבים ככל שניתן ביום שבו צה"ל ייאלץ לשוב ולהילחם.
המתקפה הישראלית על חמאס, שיעדה העיקרי לכפות עסקה, התקבלה בהלם עוין על ידי הערוצים, שחזרו והסבירו בפסקנות מפי פרשניהם המלומדים עמוס ידלין, עמוס גלעד, ישראל זיו ואחרים, שדונלד טראמפ לא ירשה לישראל להילחם. וכך, כאשר עם ישראל התעורר למראה פעולה מזהירה ומפתיעה שהשמידה את הצמרת האזרחית של חמאס, הוא מוצא עצמו מול שועלים המכרסמים בכרם, הפועלים בנחישות להפחת זיק של תקווה בקרב שרידי ההנהגה ערופת הראש של חמאס.
קשה מאוד להניח שאילן שילוח, שקמה ברסלר, איל וולדמן, דן הראל, גיורא ענבר, אילה מצגר (כלתו של החטוף יורם מצגר ז"ל) וחבריהם אינם מבינים שההפגנות שהם מארגנים והאמירות שלוחות הרסן שהם משחררים ביום גורלי שכזה - מחזקות באופן טבעי את האלמנטים קשי העורף והקיצוניים בשיח הפנימי מול המתונים בצמרת חמאס המבוהלת, החוששת לחייה, הלוחצים לשחרור מהיר של חטופים בטרם יסלים צה"ל את המתקפה.
ואם הוולדמנים מבינים זאת, אין מנוס מהמסקנה המתבקשת הנוראה שלדידם גורל החטופים חשוב אומנם, אך אם גלגלי המהפכה דורשים שימון כדי להפיל את הממשלה ולהציל את עם ישראל "מציפורניו של נתניהו" – צריך, בכאב, לחתוך בבשר החי, תרתי משמע.
כי לתפיסתם המעוותת משתלם לשלם את מחיר עידוד סרבנותו של חמאס למען הצלת המולדת מהמשך שלטונם של "אויבי הדמוקרטיה", השולטים בגבעת רם וממשיכים חרף ההסתה חסרת התקדים של השמאל לעמוד על הרגליים, וגם בסקרים של ערוצי האופוזיציה להיות המפלגה הגדולה ולהוביל בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה מול כל מועמדי השמאל.
שלא לדבר על כך שעל פי סקריו של המדויק שבסוקרים על פי תוצאות הבחירות הקודמות, מומו פילבר, הקואליציה זוכה כבר ב־64 מנדטים, כשקולות מרצ, שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות, כבר נכללים בתוך מפלגת הדמוקרטים.
עם כל הכבוד לחטופים המשוחררים ולמחויבותם לחבריהם לשבי, הם אינם נהנים מהחסינות המוחלטת של בני משפחות החטופים הכלואים בשבי חמאס אשר מהם, בצדק, איש אינו תובע אפילו שמץ של אובייקטיביות, או ראיית התמונה הכוללת. להם מותרת הגישה המתעלמת מכל שיקול אחר.
אפילו צריך להכיל ולהשלים עם ההתעלמות שלהם מהדרישות המטורפות של חמאס, לטובת חיפוש אובססיבי של אשמים מבית תוך הטחת האשמות מעליבות, הנעדרות ביסוס עובדתי ומקוממות בסגנונן הבוטה. שהרי אותם באמת קשה לדון לחובה, למי שאינו נמצא במקומם ולא יכול להיות בטוח כיצד היה נוהג לו היה במקומם.
אבל כשסשה טרופנוב מדקלם מהכתב טקסט שברור שמישהו ניסח עבורו, או כשקית' סיגל, שידוע מה הרקע הפוליטי שלו ומהן דעותיו, מספר באריכות למפגינים ולמצלמות השוקקות של ערוץ 12 וערוץ 13, כיצד הוכה בעת מתקפת צה"ל, קשה אפילו לאחרוני הצופים האובייקטיביים שנותרו לערוצים הללו לחמוק מהמחשבה שלולא אותה המתקפה שבגינה הוכה סיגל כפי שתיאר, ספק אם הוא היה זוכה לעמוד על הבמה חופשי ומשוחרר ולתקוף את מי שהורו על המתקפה, שהובילה את ההסכמה לשחרורו.
אבל גם השבים מהשבי ומחויבותם הטבעית לחברים שנותרו שם הם בבחינת כלי משחק למתן לגיטימציה להשמעת ודחיפת דעות שהקריינים והמגישים לא מעיזים להביע בגלוי, בשעה שמטוסי חיל האוויר מכים באויב כדי לאלצו להסכים לשחרור חטופים נוספים.
יש להצר על כך. שהרי מה שמצופה ממי שעתיד החטופים יקר לליבו הוא לדרוש מצה"ל לגרש את כל מי שטרם עזב את צפון הרצועה ולשוב לאזור ההומניטרי במואסי, שרק בו ייהנו התושבים מחשמל, מים, מזון, טיפול רפואי וחסינות מהפצצות לכל, למעט מי שמאכסן בביתו טרוריסטים בכירים. ולאחר מכן להודיע שתנאי לכל הסדר הוא שחרור של החטופים החיים, תוך הסכמה ישראלית לכך שבמקביל להשבת החטופים שאינם בין החיים, יוכל כל עזתי או פליט שירצה בכך, ללא יוצא מן הכלל, לעזוב את הרצועה ולהשתקם במקומו החדש בצורה איכותית.
זה רדיו?
מתחילת ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית היה לימין אשָם תורם לא מבוטל לאנרכיה המשתוללת במקומותינו. הפסיביות של הממשלה נוכח מערכת ההסתה, שטיפת המוח והשקרים החוזרים ברצף מול כל מצלמה ומיקרופון שידרה רפיסות המזמינה הסלמה. מהיום שבו עמי אשד, מפקד משטרת תל אביב הסלחן והמכיל, צעד מעדנות בנתיבי איילון החסומים וקצר את תרועות פורעי החוק בשיא העומס – נקלט המסר: לשמאל הכל מותר.
ובימים אלה ממש העלו ראשי האוניברסיטאות את הרף, כשהודיעו שאם הכנסת והממשלה ירהיבו עוז לפעול על פי מה שהן רואות כמשאלות ליבם של הבוחרים בהן – הם ינטשו את הקתדרות וייצאו להפגין כקבוצה נגד הממשלה. כשממשרד החינוך לא יצאה תגובה הולמת והעולם האקדמי המשיך להתנהל כמנהגו, כמו לא הוצב צלם פוליטי מזהם במגדל השן, קם לו זאב דגני מנהל הגימנסיה העברית והודיע שיתייצב להפגנה מול משרדי הממשלה נגד פיטורי רונן בר בראש צוותו ותלמידיו. ושר החינוך קובע אומנם שמדובר בעבריין, אך מסתפק משום מה באיום לסגור תקציבים במקום תלונה במשטרה, שהיא התגובה היאה לעבריין.
אבל החלק החשוב בפרשת דגני היה דווקא ריאיון רדיו שערך בגלי צה"ל עומר ירדני עם פרופ' יזהר אופלטקה מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, שהיה רחוק מלזהור בריאיון. בשל הבדלי האיכות בין המראיין למרואיין, קלע המראיין הנבון והאלגנטי את הפרופ' למלכודת שחילצה מפיו את ההצהרה כי אסור לבית הספר להשתתף בהפגנות פוליטיות, אך זו זכותו, ואפילו חובתו, להצעיד את תלמידיו בסך להפגין בעד הדמוקרטיה.
בדיאלקטיקה מוכרת ולא חביבה, ואפילו מעט מקוממת, הוא מסביר שהורים ששלחו את ילדם לחינוך הממלכתי היו מודעים לעמדות בית הספר, כלומר להשקפה הא־פוליטית למהדרין של השמאל הרל"ביסטי למהי דמוקרטיה. וכשירדני התעקש לשאול מה בכל זאת דינם של ששת התלמידים בגימנסיה שסבורים שכפיפות הדרג הממונה לדרג הנבחר אינה עיקרון אנטי־דמוקרטי אקסיומטי, שמטבע הווייתו חייבים לקבל אותו כפגיעה אנושה בדמוקרטיה, הסביר אופלטקה ברוב נדיבות ליבו הדמוקרטי שהשתתפות התלמידים בהפגנה תאורגן ללא כפייה מפורשת.
אבל לשאלת ירדני מה בנוגע ללחץ החברתי על השישייה החריגה, נסתתמו מעיינות מענה הלשון הסביר של אופלטקה, והוא נצמד כמודל לחיקוי להתנהלותן של בנות סמינרים חרדיים בירושלים, שהפגינו אי אז נגד נשות הכותל. השוואה המדברת בקול ברור בעד עצמה ובעיקר בעד עורך ההשוואה, ומייתרת כל סוג של תגובה. אופלטקה כמשל לתפיסת דמוקרטיה, המתכתבת עם הדמוקרטיות העממיות שרווחו פעם מזמן במזרח אירופה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
tguvot@maariv.co.il
