רונן בר החליט שלא יגיע לישיבה שבה מבשרים על הדחתו. במקום זאת, הוא שיגר מכתב לשרים: "מדובר בישיבה שכונסה בבהילות, בניגוד לכל כלל משפטי בסיסי... החלטתי שלא להגיע נובעת מהבנתי שמדובר בדיון שאינו הולם את הוראות החוק והכללים..." נתניהו, מצדו, יצא לתקשורת ואמר חמש מילים: "יש לי חוסר אמון מתמשך בראש השב״כ". וברגע הזה – השניים לא היו עוד בשני צדדים של אותו דיון. הם פשוט דיברו בשפות שונות לגמרי.
רונן בר כתב מכתב של כ־1,100 מילים. אבל הוא לא אמר הרבה. כלומר, הוא אמר הרבה מאוד דברים נכונים, אבל שום דבר שחודר. שום דבר שנכנס לזיכרון. שום דבר שגורם למישהו להרגיש. המכתב ניסה להבקיע גול משיקולים טכניים: החוק, הממלכתיות, הליך ראוי, היועצת המשפטית. הוא כתב: ״הטענות נגדי לקוניות ולא מבוססות", "אציג את עמדתי בפורום המשפטי המתאים", אבל זה לא נוגע לאף אחד. זה לא חודר. לא מייצר הזדהות. לא מדבר לרגש. ובזמן שבר נצמד לעובדות – נתניהו פשוט בנה סיפור מסגרת: ראש שב"כ שאין בו אמון – לא יכול להישאר בתפקיד". וזהו. זה מספיק.
מה שקרה כאן הוא שיעור בפסיכולוגיה של נרטיבים: נרטיב הוא לא תיעוד של מה שקרה — הוא פרשנות של למה זה קרה. הוא לא נשען על מידע — הוא מפעיל רגש. ובעיקר – הוא לא מגיב למציאות, הוא מעצב אותה. ארתור פינקלשטיין ידע את זה טוב מכולם. הוא הבין שאנשים לא פועלים לפי מה נכון — אלא לפי מה שמפעיל אותם. "פרס יחלק את ירושלים" זה לא משפט – זו חוויה. זו דמות. זו תחושת איום.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
מנגנוני הרגש במוח עובדים אחרת ממנגנוני ההיגיון: רגש מגייס פעולה. עובדות דורשות עיבוד. כשאנחנו מוצפים – אנחנו לא מחפשים מה נכון, אנחנו מחפשים למה להתחבר. זה לא מקרי שדווקא מסרים פשוטים, דרמטיים ורגשיים — מצליחים לעבור את הסף הקוגניטיבי של הצופה העייף, המופצץ במידע. הם מתיישבים על פחד, על תקווה, על תחושת צדק. וזה כל מה שצריך.
ומה רונן בר היה צריך לעשות? לנטוש את שפת המשפט – ולאמץ את שפת הסיפור: "מאז 7 באוקטובר, אני נושא תחושת אחריות עצומה. לא ברחתי. נשארתי להוביל. ועכשיו – כשאנחנו באמצע מלחמה, כשהחטופים עדיין בעזה – מבקשים להחליף את מי שנלחם כדי להחזיר אותם. למה? כי יש מי שחושש מהאמת". וברגע שמספרים סיפור טוב – זה כבר לא משנה מי צודק. זה משנה מי מצליח לחדור את מסך התודעה. בעידן שבו האמת כבר מזמן לא רלוונטית – הרגש הוא הסיגנל היחיד שמצליח לעבור את סף האדישות.
וזה חשוב במיוחד עכשיו: לפי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 71% מהציבור רוצים בחירות. אבל אותם 20%-30% שמתנדנדים, הם שיכריעו. ועובדות לא יזיזו אותם לשום כיוון. רק סיפור טוב יעשה את זה.
