השבוע לפני 25 שנים (20.10.1989) נפטר דן בן־אמוץ ממחלת הסרטן. בעקבות ספרו של אמנון דנקנר, יעני הביוגרף של בן-אמוץ, נעלם האיש המוכשר והשנוי במחלוקת ממדפי הספרים, מערכונים פרי עטו כמעט אינם מושמעים ברדיו, תרומתו להומור ולשפה העברית נשכחת ואינה תופסת את המקום שלה היא ראויה.

אמנון דנקנר הצליח לחסל את בן-אמוץ אחרי מותו. לפני מותו הוא לא היה מעז. אחרי צאת ספרו של דנקנר מוזכר בן-אמוץ בהקשר ליחסי המין עם אמו, שלדברי דנקנר בן-אמוץ סיפר לו על כך, כמו גם על יחסי המין שקיים עם ילדות בעזרת חבריו מהבוהמה התל אביבית.

בצעירותי היה בן-אמוץ אחד האנשים שנחשבו אלילים במתחם שבין קפה "כסית" למזללת
"קליפורניה" בתל אביב. לא הייתי בין חבריו או מכריו - הם היו האליטה, ואני הייתי פושטק חצוף עם מצלמה שהסתובב בחיי הלילה, מחפש כיוון. בשלב מסוים, אי-שם בתחילת שנות ה-70 , היה אירוע שבו הפכתי לשונא של האיש שמעולם לא הייתי בביתו ומעולם לא שתיתי איתו כוסית בבר. האירוע קשור למחטף שעשה בן־אמוץ ל-ד', אחד מידידי באותם ימים.


דן בן אמוץ במיטתו. מתוך הארכיון של זהבי

ד', בחור נפלא בתחילת שנות ה-20 לחייו, היה מאוהב ב-ע', צעירה יפהפייה ומקסימה, השניים נהגו להתארח בבית המפורסם של בן-אמוץ ביפו, התמסטלו עד אובדן חושים. החבר נטש לחו"ל והסתבך, חברתו נשארה עם דן והייתה אחת מהנערות שהיו מקובצות סביבו. כעבור זמן מה, כנראה בשל שימוש בחומרים כימיקליים, הסתבך לה קצת המוח והיא דעכה ונעלמה.

בגלל המקרה הזה תיעבתי את האיש, אף על פי שעד אז מעולם לא החלפתי איתו מילה, לא הייתי בביתו ולכן גם לא ידעתי על סיפורי הקטינות שהתפוצצו בספרו של דנקנר. כשהתחיל בן־אמוץ לעבוד בעיתון "חדשות", שבו שימשתי רכז כתבים ועורך יום, התחיל בינינו דיבור - שהפך לחיבור.

האיש היה מבריק, שנון, אמיץ, חכם, מצחיק, היה כיף לעבוד איתו ולצאת לבלות איתו. סיפור הקמצנות שלו נשבר יום אחד כשישבנו בבר האדום בדיזנגוף (בבעלות הפנתר השחור כוכבי שמש) ודן הזמין קציצות קבב והזמין אותי לקציצה מצלחתו, אירוע שנחשב נדיר.

דנקנר קינא בהצלחתו של דן עם בנות המין היפה (גם בי). מדי פעם היה משחרר אחרי כמה
וודקות משפטים שהביעו קנאה במזל שלנו עם נשים ומקונן על רוע מזלו. אני זוכר שכשיצאתי עם גברת חביבה, נאה וחכמה, היא סיפרה לי על החיזורים שלו אחריה ואיך התנהג כשדחתה אותו.

הצבוע, שתמך באריה דרעי בסוג של פנאטיות בלתי מוסברת, היה זה שתמיד אמר לי כשהיינו מסתובבים יחד וחבורה של בני עדות המזרח הייתה בסביבה: "תראה את השווארצעס האלו", או ביידיש עסיסית "נישט פון אונזערע" ("הם לא משלנו").

אני מוכן להישבע שבבית סוקולוב, בעת מחלתו של דן שכבר הפכה לאנושה, אמר לי דנקנר שיש לו תיאוריה שלפיה אמא של דן בן-אמוץ שכבה איתו. בפירוש אמר שיש לו תיאוריה, אבל לא אכנס כאן למקורות ההשראה האפשריים של דנקנר בנוגע לתיאוריה הזאת.


עדות ממקור ראשון. דן בן אמוץ. צילום ארכיון: פלאש 90

בימי מחלתו סעדתי את דן עשרות שעות ואפשרתי לבתיה אשתו, שהיא חברת ילדות שלי מבית הספר העממי, לנוח. ביליתי בביתו ליד מיטתו שעות ארוכות ולבקשתו סיננתי את המבקרים. ממש לקראת מותו הוא התחנן שאמנון דנקנר לא ייכנס. הוא תיעב אותו. אחרי מותו ופרסום הספר פרץ סיפור הקטינות. היה קשה לי להאמין שאכן היה "פסטיבל ילדות" שהגיעו או הובאו לביתו של דן ועם חלקן קיים יחסי מין.

בתחילה הגנתי על דן עד לאותו יום שבו מ', חברה טובה, ניגשה אלי ואמרה ישירות בפנים: "נתן, חבל שתנסה להגן על דן בנושא הילדות, אני הייתי אחת מהן, הייתי בת 14 והערצתי את דן והוא ניצל את זה".

מ' ציינה בפני את שמות אלו שחלקם הופיע בספר כמי שעזרו לדן בעסקי הילדות. חשבתי שאני חוטף דום לב. מאותו רגע הפסקתי להגן בחירוף נפש על שמו הטוב. מ' היא היום דוקטורית אינטליגנטית ומקסימה. במהלך השנים הכרתי גם את אביה שהוא אדם יקר, ישר ואמיץ ששמו מוכר ברחבי העולם, ואם הוא היה יודע בזמן אמת שבתו עברה בגיל 14 במיטה של דן בן-אמוץ, יכול להיות שגופתו של דן הייתה נעלמת בשנות ה-70 אי שם במעמקי הים בנמל יפו. על פי הוראותיו ובפיקודו של האבא הרבה אנשים נשלחו לגיהינום או נעלמו כלא היו.

לסגירת המעגל, מ' היא אחותו של ד', הבחור שדן גזל את חברתו ובגלל האירוע הזה שנאתי
את בן־אמוץ בתחילת שנות ה-70.

השבוע שאל אותי רינו צרור אם אבוא לאזכרה על קברו של דן ביום השנה ה-25 למותו, השבתי בשלילה. אני שונא בתי קברות ואזכרות, הייתה לי הרבה אהבה לדן בשנים האחרונות לחייו, אבל כשמ' סיפרה לי את מה שסיפרה, זה שבר אותי. אני מעריך את כישוריו של דן כעיתונאי, כסופר, כאדם אמיץ שנלחם על דעותיו ללא פשרות, כאדם בעל הומור נפלא ויכולות מרתקות כמעט בכל תחום שעסק בו.

לאורך ההיסטוריה ישנם סיפורים ועובדות על הרבה אמנים, שחקנים, סופרים, במאים ומוזיקאים שעליהם נדבקת הססמה "כשהזין עומד, השכל בתחת" כמו כפפה ליד, אבל את הכישרון שלהם אי אפשר להעלים ולהשכיח, כזה הוא גם דן בן־אמוץ. אסור לשכוח אבל קשה לסלוח.

נ.ב אם יש העולם הבא וגיהינום, הייתי מת לראות איזו קבלת פנים עשה בן-אמוץ לדנקנר
כשהגיע.

פינת הגימטרייה

דן בן אמוץ = 243 = פדופיל אבל = לכו זדיינו זבלים
אמנון דנקנר = 551 = ילד כאפותחיי כלב

חיי כלב

ערב יום הכיפורים הלך ג'יג'י לעולמות. בלי קלישאות - אהבתי את הכלב הזה אהבת נפש. הוא היה מגיע מדי יום לרדיו עם אמא שלו סיגל גפני הסמנכ"לית (גם החזאית של הערוץ הראשון). ג'י ג'י הוא כלב שמדבר בעיניים, אני דיברתי איתו עברית, אנגלית וצרפתית, והוא הבין הכל. בימים של מחלה הייתה נזעקת סיגל לחדר שלי ומתחננת שאבוא ואומר לג'י ג'י בן זוגה האהוב ב־ 14 השנים האחרונות שיאכל וישתה.

אתם יכולים לא להאמין, אבל הייתי מסביר לו כמה שזה חשוב שיאכל וישתה, ואחרי כמה דקות הוא התרצה וניגש לאכול, הביט עלי תוך כדי זלילה והמתין לשמוע כמה הוא טוב וחכם. היה לו מזרן בחדר של סיגל, ערימות צעצועים, מבחר המזון שכלב ביתי יכול לחלום עליו.

אי אפשר להאמין, אבל כשהיו אומרים לו "לך למאיה, תקבל מתנה" (מאיה היא פקידה בהנהלת החשבונות, בקצה המרוחק של המסדרון), הוא היה צועד באצילות לעבר חדרה ומחכה למתנה בדמות שתי עוגיות מיוחדות לכלבים.

היו לו הבעות פנים מדהימות של שמחה ושל עצב, בימי חולי הוא היה כמו תינוק המתחנן לתשומת לב. היו לי איתו דיבורים וצחקוקים, ולמען האמת אהבתי אותו יותר מאת כל עובדי תחנת הרדיו. ג'י ג'י מת, וסיגל נשברה, וגם אני מודה ומתוודה שזה גרם לי לכאב לב נורא. אין מה לעשות, זה ממש קשה לאבד את החבר הכי טוב שלך במקום העבודה.

נ.ב.

וכך כותב לי האזרח משה: "ככל שאתה מכיר יותר את בני האדם, כך אתה מעריך יותר את הכלב שלך".


נתן זהבי והכלב ג'יג'י. החברה כי טוב ברדיו