כירושלמי ותיק אני נושא בתוכי את התחושות של התקופות הקשות בירושלים בעשרות השנים האחרונות. אבל עוד מדור ההורים שלי צרובות בנו גם המצוקות של קום המדינה ושנות ה-50 : מעשי הטבח ההמוניים שעשו הערבים בכיכר ציון, בחצר הסוכנות, בדרך להר הצופים. ואחרי הכרזת המדינה - הצליפות מהצד הירדני לעבר מרכז ירושלים של אז, חדירות הפדאיון לעמק המצלבה.
הוותיקים באמת זוכרים גם את חוסר האונים שלנו בימים ההם, כאשר ההתקפות עלינו נעשו מלב ירושלים, שהיה חצוי בחומה. אלא שמאז איחוד העיר ועד שנכנסו הגייסות של יאסר ערפאת לעזה וליריחו ב-1994 , הייתה ירושלים שלווה ובטוחה. מעשי טרור אומנם היו פה ושם, אבל תחושת חוסר האונים נשכחה לחלוטין. המצוקה והייאוש, ההמתנה הדרוכה להתקפה הבאה, הידיים הקשורות של הכוחות המגנים עלינו, אלו חזרו רק עם פרוס עידן השלום - מאז הסכם אוסלו.
השיאים נרשמו בשנת 1996 - תקופת פיצוצי האוטובוסים, כאשר נביא השלום - שמעון פרס, היה ראש ממשלה, ואחר כך כשערפאת החליט לחולל את האינתיפאדה השנייה: שנים שבהן כל נסיעה באוטובוס, בילוי במסעדה או בסרט - היו הרפתקאה מסוכנת; שנים שבהן שלחת ילדים לבית ספר והתפללת לאלוהי הסטטיסטיקה שיציל אותם ואותך מהגרוע מכל. חוסר האונים של תקופות הבריטים ושנות ה-50 נבע מהעובדה שאנחנו לא באמת שלטנו בשטח.
הוא נפסק לחלוטין עם שחרור ירושלים ויו"ש ב-1967, אבל חזר כאשר נכנס צבא המחבלים של ערפאת לתוכנו, בעקבות אוסלו. הוא החל כמעט מיד, ונמשך עד למבצע חומת מגן במרץ 2002. הוא חדל להרבה שנים כאשר הכינו בכוח חזרה. אז, אחרי שבחודש אחד רצחו הפרטנרים של אוסלו 135 יהודים בחודש אחד, נאלצה ממשלת שרון להשתלט על המטה של ערפאת ברמאללה, לאחוז שוב בכל יהודה ושומרון ולשבור את הכוח הצבאי של הפלסטינים החביבים.
אלא שלימים הגידול הסרטני ששמו הרשות הפלסטינית, משום שלא נעקר מהשורש, תפח והתפתח. זה שנים שהוא מחולל לנו בזירה הבינלאומית נזקים הולכים וגוברים, שספק אם נוכל להתאושש מהם. ובד בבד הוא מציב לנו חזית של טרור ודה לגיטימציה מבפנים. מרבית מתושבי מזרח ירושלים הערבים לא היו מתחלפים בבני משפחתם שמחוץלתחומי ירושלים, בכל מחיר. מנעמי הפרנסה, הביטוח הלאומי וחופש התנועה של החיים תחת "הכיבוש" הציוני באל קודס יקרים מכל.
אבל ההסתה המתמדת שבאה מארגון הפת"ח והגנרלים של אבו מאזן עושה את שלה. התנועה האסלאמית וחמאס מבעירים ככל יכולתם אבל הם מוגבלים בכוחם. ואילו דווקא ספרי הלימוד, התקשורת והדוברים הרשמיים, של מי שהכנסנו הנה במו ידינו, שוללים כל יום את זכות הקיום שלנו בפלסטין הקדושה. ממציאים עלילות דם ודוחפים לפעולה רצחנית נגדנו. בחצי השנה האחרונה זה הפך למסע מכוון ומתוזמר, שנועד להכניע אותנו באמצעות טרור ומהומות בירושלים.
ומה שמוזר הוא ההתנהגות של ממשלת נתניהו־ ליברמן־בנט. זו מתנהלת כאילו סינדרום ירושלים השתלט עליה. "הימין" בשלטון, אבל מי שבאמת שולט זו רוח שמעון פרס, המשגשגת באמצעות מחנה לבני־לפיד. והרוח הזו מאפשרת לגידול הסרטני של יורשי ערפאת לפרוח, לחבל, להסית, לטבוח, כי אנחנו לא באמת עושים מה שכל אדם ואומה חפצת חיים חייבים לעשות.