ירושלים כבר ידעה פיגועים קשים הרבה יותר, אבל המראה שהתגלה השבוע בבית הכנסת "קהילת בית תורה" גרם גם לוותיקי האינתיפאדות הקודמות להצטמרר. הקנאות הברברית ששוטפת את המזרח התיכון בשנים האחרונות, חדרה לבסוף גם אלינו ומשמשת השראה למתקפת הטרור הנוכחית.

פיגועי האוטובוסים היו אולי קטלניים יותר, אבל יש משהו אישי ומפחיד יותר בשנאה שמתגלית במי שבא לשחוט מתפללים בסכין. קורבן אחד הפיגועים האחרונים סיפר לי שתוך כדי המאבק עם המחבל שדקר אותו 11 פעמים, הוא היה יכול להריח שרגע לפני הפיגוע דאג המחבל להתקלח ולהתבשם לקראת האירוע החגיגי.

יש כבר מי שמכנים את זה מלחמת דת, ואכן היסוד הדתי בהתקפות האלה הוא ברור. אבל למלחמות דת אין סוף או פתרון, ויכול להיות שאת הגל הזה ניתן עדיין לעצור. לרוב תושבי מזרח ירושלים יש הרבה מה להפסיד. הם נהנים מרמת חיים גבוהה יותר מזו של אחיהם בגדה המערבית. יש להם תעסוקה, חופש תנועה ורווחה, ורובם לא ימהרו לוותר על זה.
כ-450 נהגי אוטובוס ממזרח ירושלים מועסקים בקווי התחבורה הציבורית בעיר. קרוב למחצית מהם שבתו השבוע במחאה על "רצח" חברם שהתאבד. כלומר, מחצית מהם מאמינים בעלילת הדם וימשיכו להאמין בה כשיחזרו לאחוז בהגה בשבוע הבא. האם יהיה אפשר לבוא בטענות לתושבי ירושלים שיחששו לנסוע עם נהגים כאלה? ומה יקרה אם אחד מהם באמת יהפוך את האוטובוס לכלי נשק?

ולא רק הם. עשרות אלפי תושבי מזרח ירושלים מועסקים בשירותים הציבוריים בבירה. הם כבר מבינים שאם יימשך הגל הזה, הם יאבדו את פרנסתם. הבטונדות שכבר הונחו בכמה שכונות במזרח העיר מסמנות להם שגם חופש התנועה מתחיל להיפגע. הנוכחות המשטרתית בשכונות שלהם בולטת ומורגשת בימים האחרונים, ואולי בזכות הגל הזה יבוא גם הסוף להפקרות באכיפת החוק במזרח העיר. לא. לא צריך להכניס את צה"ל לירושלים כמו שהציע מישהו השבוע. אין לחיילי


צה"ל מה לחפש שם. הם הוכשרו להילחם מול אויב חמוש ולהרוג אותו, ולא לפטרל ברחובות הבירה, להתחכך באוכלוסייה אזרחית ולגרום שם לעוד נפגעים. הריסות הבתים שהחלו להתבצע השבוע נעשות בינתיים בפינצטה. אנשי ההנדסה של צה"ל נקטו זהירות רבה כשבאו להרוס את ביתו של המחבל הדורס מסילוואן, כדי שלא לפגוע בדירות השכנות. אם יימשכו הפיגועים הרצחניים, גם העדינות הזאת תיעלם.

מול טרור יחידים חייבת לבוא ענישה מרתיעה. יצירת דסק מודיעיני משותף למשטרה ולשב"כ היא צעד חשוב בתיאום האכיפה בירושלים. צריך למפות ולאסוף כמה שיותר מכלי הנשק הרבים שנמצאים בבירה. הרובה ששימש את הרוצחים בבית הכנסת בהר נוף הוחזק בביתם בג'בל מוכאבר, עשרות מ' מבתי שכונת ארמון הנציב. באותה מידה הם יכלו לבצע טבח באחת מדירות השכנים הסמוכות.
המשך הפיגועים גם יקים מחדש את קו התפר של ירושלים. כבר היום מתחילים להרגיש את הקו הלא מסומן שמפריד בין חלקי העיר היהודיים והערביים, ואם יתבצעו עוד פיגועים - יצוצו לאורכו מחסומים ועמדות בדיקה.

התנגדות או שלום?

ההתנפלות של הצמרת הישראלית כולה על אבו מאזן לאחר הפיגוע הייתה מוגזמת, אבל לא בלתי מוצדקת. עד הקיץ האחרון הצטייר אבו מאזן כמנהיג אמיץ, שלא חושש להוקיע טרור ואלימות גם מול הציבור שלו שרואה בטרור אמצעי לגיטימי. הוא גינה את חטיפתם ורציחתם של הנערים מגוש עציון, אבל משהו קרה לו מאז רצח הנער מוחמד אבו חדיר.
את האלימות שהשתחררה בירושלים אחרי הרצח של הנער הפלסטיני כינה אבו מאזן "מוקאוומה סילמייה". כלומר, "התנגדות בדרכי שלום". דרכי השלום כללו השלכת בקבוקי תבערה, ירי זיקוקים ויידוי אבנים. לאחרונה הוא גם הרחיב את זה להתנקשות ביהודה גליק והתחיל לדבר בז'רגון חמאסי על כך שיהודים "מזהמים" את הר הבית.

בנימין נתניהו, ראש הממשלה, צודק שהוא מאשים אותו בליבוי היצרים ובתרומה פעילה לאווירת האלימות בירושלים. גם יורם כהן, ראש השב"כ, שכולנו התמקדנו בדבריו על כך שאבו מאזן לא מעודד טרור, קבע כי הוא תורם להסתה. אפילו הממשל האמריקאי, שלרוב מתקשה לזהות מי הטובים ומי הרעים במזרח התיכון, מיהר להתקשר לאבו מאזן אחרי הפיגוע בבית הכנסת ולהבהיר לו מה הם מצפים לשמוע ממנו.

כמו רוב המנהיגים באזור, אבו מאזן נואש מהממשל האמריקאי הנוכחי והוא מטיל את יהבו על אירופה שתעמוד לצדו במאמץ לבידוד ולהחרמת ישראל. העובדה שבנשימה אחת עם גינוי הפיגוע טרח אבו מאזן להזהיר מהמשך "ההשתלטות היהודית" על הר הבית מסמנת שהוא עוד לא מוטרד מהנמר שהשתחרר לרחובות ירושלים. הוא אולי סבור, כמו קודמו יאסר ערפאת, שהוא יכול לשלוט בנמר האלימות. אולי אפילו לרכוב עליו ולהחזיר אותו לכלוב בכל זמן שירצה.
אבל כמו קודמו, אבו מאזן עשוי ללמוד בדרך הקשה שמשחק באש ליד חומרים דליקים כמו ירושלים או אל־אקצא עלול ליצור בעירה שתכלה גם אותו.