הפעוטון המדיני: במה עוסקים בקואליציה בזמן שהמזרח התיכון בוער

ההתרוצצות הגרוטסקית סביב מה שמכונה כאן "חוק הלאום" שברה השבוע את כל שיאי הגיחוך של הקואליציה, שיאים שנדמו עד לאחרונה כבלתי ניתנים לשבירה. קשה לספור כמה הצעות "חוק לאום" מסתובבות בשטח. קשה להבין איך התקיים הלאום היהודי עד עכשיו, בלי החוק הזה. איך המדינה הציונית שרדה. איך הגענו עד הלום. איך בן גוריון העז להקים כאן מדינה יהודית בלי החוק הזה, ואחר כך עוד התעקש להצליח. 
 

בינתיים, העולם ממשיך להתאגד נגדנו, הפלסטינים שטופי המוח והשנאה ממשיכים להאמין שתיכף גונבים להם את אל-אקצה ומגרשים אותם אל מעבר להררי החושך, התקשורת הבינלאומית קצה בנו באופן סופי ומוחלט (השבוע הפליאה בדיווחים גובלים באנטישמיות מהטבח בבית הכנסת), ואנחנו לא מבינים למה. איך כל זה קרה. מישהו, מתישהו, יצטרך לבצע בדיקה יסודית ומעמיקה של ההידרדרות הכוללת הזו בחמש השנים האחרונות, פריים אחרי פריים. התוצאות יהיו קשות.
 

מגילת העצמאות מגדירה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. איזון מוחלט קיים בין שני המושגים האלה. חוק השבות מאפשר ליהודים באשר הם למצוא בישראל את ביתם. שאלתי אתמול בכיר בקואליציה למה צריך לתקן מה שלא מקולקל. מאיפה צצה ההתרוצצות המטורללת הזו אחרי חוק לאום, איך צמחו עשרות הנוסחים השונים והמשונים שלו, מהי ליבת האנרגיה שמניעה את כל זה. האיש אמר שהחוק נועד למנוע מפני ערבי שגר כאן לפני 48' וגורש או ברח, לעלות לישראל על פי חוק השבות. 
 

אה, אמרתי, אז למה זה לא קרה עד היום? עד היום זה לא קרה, הוא ענה לי, אבל אולי זה יקרה. אולי מישהו ילך לבג"ץ, והמטורפים האלה בבג"ץ עוד יאפשרו לו את זה.
 

הבנתם? בג"ץ, שהגן על ביטול "איחוד המשפחות" של פלסטינים משני צדי הקו הירוק, יחליט שהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית בטלה ומבוטלת ויאפשר למאות אלפי, או אפילו מיליוני פליטים פלסטינים לעלות לישראל, לקבל סל קליטה, ללמוד עברית באולפן ולקנות דירה (בכסף סעודי כמובן) במגדלי אקירוב, או ברחביה. באמת, כמה טוב שיש חברי כנסת חרוצים כל כך, שאף סכנה הנשקפת לחיי עם הנצח לא נעלמת מעיניהם.
 

אז מה הפלא שביום חמישי בבוקר התעוררנו לקול הבשורה מאשקלון, שם החליט קבלן קולות לשעבר שהפך לראש עיר, איתמר שמעוני שמו, להגביל העסקת ערבים ישראלים בעיר. כן, הדם רותח, היצרים משתוללים, המראות מבית הכנסת בהר נוף לא נמחו עדיין וספק אם יימחו בקרוב, אבל מכאן ועד חתירה מואצת לאפרטהייד הדרך ארוכה. הראשון שהתנפל על שמעוני היה, תאמינו או לא, נפתלי בנט. "רוב אזרחי ישראל הערבים נאמנים", הוא הודיע. אחריו הגיעו בריצה גם נתניהו, וכל השאר. הם, שמגדלים את המפלצת הזו כל ימי השבוע, נזכרו להתעורר.
 

הנה האמת: כולם מריחים בחירות, כולם חוששים מפריימריז, כולם רוצים להשתתף בחינגת ציד המנדטים ולהחתים את עצמם, אפילו בכוח, על "חוק לאום", לתפארת מדינת ישראל, העם היהודי וההיסטוריה. זה התחיל עוד במפלגת קדימה ז"ל, עם אחד בשם אבי דיכטר, ומאז זה נמשך ונמשך. 
 

בדרך יש ניסיונות לטשטש את עקרון השיוויון, שחקוק במגילת העצמאות ומהווה עקרון יסוד של כל דמוקרטיה באשר היא. ויש ניסיונות לפגוע במעמד ערביי ישראל והשפה הערבית. ויש ניסיונות, מדאיגים במיוחד, לערער את האיזון בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית", לטובת היהודית. תחילתו של מדרון חלקלק, בדרך להתיישרות שלנו עם סביבתנו: מדינת הלכה תיאוקרטית, אורתודוכסית, קנאית. אביחי רונצקי יהיה נשיא בית המשפט העליון, אורית סטרוק היועצת המשפטית לממשלה ועופר וינטר, ההוא מ"אלוהי צבאות", יהיה שר הביטחון ויכריז מלחמה על כל מי שמחרף את "אלוקי ישראל", בלי להפלות בין דת, גזע ומין.
 

שיא הגיחוך אירע ביום רביעי בערב, כשטיוטת החוק של נתניהו (שקפץ לבריכת הברבורים הזו אחרון, אבל מתוקף תפקידו מקדים את כולם) הודלפה לטלוויזיה, תוך טענה שהיא זהה לחלוטין לטיוטה של ציפי לבני. ובכן, איך נגיד את זה בעדינות, הקרב הזה על הקרדיטים מבייש גם את לבני, גם את ביבי, ובעיקר את הלאום, שהחוק הזה מנסה לבצר מפני סכנות עלומות. אה, ואין שום דמיון בין הטיוטה של ביבי לטיוטה של ציפי.
 

לפעמים, כשמביטים סביב, על הצמרת הביטחונית, על הצמרת המדינית, על הצמרת הפוליטית, על הקואליציה ועל כל מה שביניהם, אין מנוס מתובנה ברורה שמדובר בפעוטון מוזנח בעיירה נידחת אי שם בסוף העולם, כשכל הפעוטות המנוזלים חובטים זה בזה, יד איש באחיו, כולם בוטשים בביצת הרפש ומטנפים את כולם, ואין גננת.

2. אופציית ה-61
 

האם הקואליציה תשרוד? כנראה שכן. למרות שהכל יכול לקרות כאן. הפיגוע בהר-נוף הכניס את כולם לפרופורציות. עכשיו נראה את יאיר לפיד או את זאב אלקין לוקחים את המדינה לבחירות בגלל בית החולים "אסותא". גם הקטטה הקואליציונית מטופשת להחריד. אפשר לסקור אותה כאן לאורך עמודים ארוכים. מי אמר למי, מי שיקר למי, על מה בעצם רבים כאן. אבל נדמה לי שהיה שבוע קשה גם בלי זה. 
 

הבעיה הבסיסית של הקואליציה היא חוסר אמון. נתניהו רגיל כבר שנים שאף אחד לא מאמין לו, אבל הוא לא רגיל שפתאום כולם באותו מצב. בשבועיים האחרונים באו לפחות ארבעה ראשי מפלגות לביבי וסיפרו לו ש"דיברו איתם" על אופציית ההדחה שלו באי אמון קונסטרוקטיבי, מה שמכונה "אופציית ה-61". ביבי הוא פרנואיד בכיר, אבל מסתבר שגם אחרי פרנואיד אפשר לרדוף. כן, הדיבור הזה קיים. דווח עליו לראשונה בעמודים האלה, לפני שבועות ארוכים. כולם בוחשים באופציה הזו, במערכת הפוליטית וגם מבחוץ. 
 

מאיר דגן, למשל, ראש המוסד לשעבר, ניהל מגעים עם לא מעט בכירים פוליטיים בנושא. גם הנשיא לשעבר שמעון פרס לא מסתיר את דעתו ("חייבים להחליף את נתניהו, לא חשוב במי"). מכאן ועד היישום, הדרך ארוכה. הרי אין מצב שהחרדים ירימו יד ויצביעו בעד ממשלה שלפיד עומד בראשה. נדמה לי שזה נכון גם לגבי ליברמן, למרות היחסים הטובים. 
 

יש אופציה אחרת. החרדים, למשל, ישקלו להצטרף למהלך אם ראש הממשלה האלטרנטיבי, החדש, יהיה יצחק הרצוג. שמעתי את זה במו אזני מהם. הם אוהבים את בוז'י והוא אוהב אותם בחזרה. האם לפיד יסכים? למה לא, בעצם? עדיף לו להיות שר חוץ, או אוצר, בממשלת הרצוג, מאשר שר אוצר בקואליציית נתניהו המתפרקת, ממנה אפשר להימלט רק לריסוק איברים בבחירות כלליות.
 

הסיבה שאלקין הקדיח את התבשיל השבוע הייתה חוסר האמון הזה. אין סיבה לתת ללפיד את ההישג שלו עם מע"מ 0 אם מיד אחר כך הוא מתכוון לבגוד. הייתה גם תקלת מו"מ. אלקין סגר הסכמות עם "יש עתיד" בתחילת השבוע בשיחה טלפונית עם הלל קוברינסקי, מקורבו ויד ימינו של לפיד. הבעיה היא שמקורבו ויד שמאלו של לפיד, ח"כ עופר שלח, לא ידע על הסגירה ודי רתח כשגילה אותה בדיעבד. אחר כך קוברינסקי אמר לשלח שלא הייתה סגירה, ולאלקין הוא אמר שלא נעים, באמת שכחנו לעדכן את עופר, אז בואו נתחיל מההתחלה. אלקין מספר שיש לו עדת מדינה נוספת לסגירה הזו, פרח לרנר, מתאמת ראש הממשלה והכנסת, ששמעה את הדברים באוזניה מקוברינסקי. שלח, לעומת זאת, הוא לא פראייר. 
 

נכון לרגע זה הפערים בין הצדדים אינם מהותיים וניתנים לגישור, אבל בינתיים הגנון ממשיך להתקוטט, או יותר גרוע מזה, כרגע יש צ'ילבה בין הצדדים ואין מגעים. בסופו של יום, ההערכה היא שזה יסתדר. בין שלח לאלקין יש יחסים נעימים והערכה הדדית רבה (ומוצדקת, שניהם בעלי יכולות), הם יתגברו. עד המשבר הבא.

ראש השב"כ יורם כהן בא השבוע לוועדת חוץ וביטחון ועלה על מוקש נעל קטן שהטמינו לו חברי כנסת מהשמאל. הוא נשאל על אבו מאזן, ואמר את דעתו. ההדלפה לתקשורת כללה רק את החלק הראשון של המשפט (שאבו מאזן לא מעודד טרור, לא במישרין ולא בעקיפין) והתעלמה מהחלק השני, שעסק בהסתה ובקיצוניות שמגלה אבו מאזן בעניין ירושלים. מכיוון שלא התעסקנו עם יורם כהן כבר יומיים, ויש עוד הזדמנות לסכסך בינו לבין נתניהו, כולנו מיהרנו עם הכותרת הצעקנית "ראש השב"כ נגד ראש הממשלה".
 

האמת מורכבת בהרבה. יש לה שני חלקים. החלק האופרטיבי והחלק המילולי. בחלק האופרטיבי, אבו מאזן הוא התגשמות חלומותיה הרטובים ביותר של ישראל. שנים חלמנו על מנהיג פלסטיני שיעז להעלות על דל שפתיו התנגדות לטרור. לא נמצא כזה. אבו מאזן היה הראשון, הוא החל עוד בחייו של ערפאת וגילה אומץ לב נדיר. הוא היה עקבי גם אחרי מות ערפאת. 
 

אחר כך חלמנו שברשות הפלסטינית יהיה "חוק אחד, נשק אחד, רשות אחת". זה נראה דמיוני לגמרי. היה שם משטר כנופיות, היו שם מעבדות נפץ בכל שכונה ורחוב, היו שם פסי ייצור של מחבלים מתאבדים, לאף אחד לא הייתה מרות על איש והכאוס שלט. אבל אבו מאזן, יחד עם סלאם פיאד, הקימו מחדש את הרשות, עיגנו את מוסדותיה, איחדו את מנגנוני הביטחון, שיקמו את בתי הכלא. לא רק ראש השב"כ חושב שהרשות הפלסטינית מונעת טרור על בסיס יומיומי. כל מערכת הביטחון חושבת ויודעת את האמת הזו. 
 

גם בימים הטרופים הנוכחיים ממשיכים אנשי אבו מאזן לעצור אנשי חמאס, למנוע טרור, לסכל פיגועים, להיות בקשר הדוק עם עמיתיהם הישראלים. "שיתוף הפעולה הזה מציל את חייהם של ישראלים רבים", אומרים בצה"ל. הוא לא מובן מאליו. ברחוב הפלסטיני, בתרבות הפלסטינית, בהוויה הפלסטינית, כל שיתוף פעולה עם הכיבוש הוא בגדר בגידה. העובדה שאבו מאזן מצליח איכשהו לשרוד למרות שהוא בעצם מסכל טרור נגד ישראל היא סוג של פלא.
 

הנס הזה התעצם לאחרונה, כשאבו מאזן בגופו, בקולו ובהוראתו מנע אינתיפאדה במהלך "צוק איתן", וגם לפניו (ב"שובו אחים"). עובדה שאי אפשר להתווכח איתה היא שגם עכשיו הגדה המערבית שקטה. המהומות נשארות במזרח ירושלים. הערים הפלסטיניות רגועות, המנגנונים מחזיקים שם את המערכת בעוצמה וביעילות. כל זה, כבר אמרנו, לא מובן מאליו. כשזה ייעלם וייהרס, נתגעגע מאוד.
 

הצד השני, הוא הצד של ההסתה. כן, יש הסתה. כן, היא פראית, מופקרת, מבוססת על פרנויה פלסטינית, על תרבות של שקר, על גורמים קיצוניים שמתסיסים ומלבים את הגחלים הלוחשות שקיימות בשטח ממילא. אבו מאזן משתף פעולה עם ההסתה הזו בעיקר מכיוון ירושלים. צריך להבין שירושלים, אל קודס אל-שריף, היא קונצנזוס מוחלט בחברה הפלסטינית. אין מצב שאבו מאזן יכול לשרוד בלי לרכב על גבו של הנמר הירושלמי. את זה יודעים במערכת הביטחון (וגם מנסים להבין), את זה יודעים גם במערכת הפוליטית. 
 

אבל במערכת הפוליטית יש לא מעט גורמים שלא רוצים מנהיג פלסטיני מתון. עם מנהיג כזה, צריך לנהל מו"מ. מנהיג כזה מתקבל בכבוד בעולם ויכול לגרום לנו צרות בתחום המדיני (כפי שאבו מאזן עושה). עדיף שהמנהיג הזה ייפול ובמקומו יבוא חמאס. כן, לגמרי. זה מה שהם רוצים. עם חמאס לא צריך לנהל מו"מ, את חמאס העולם לא מחבב (אם כי גם אותנו לא), עם חמאס אפשר להילחם בשקט ובאחדות. יהיה טרור? אז יהיה. נדע מה לעשות.

גבי אשכנזי נתן הרצאה בפני בכירי חברת הביטוח "מגדל". אתמול הבאתי, יחד עם יהודה שרוני, כותרות ראשונות מההרצאה הזו. אשכנזי שותק כבר שנים, לא פוצה את פיו, ממתין בסבלנות לסוף הסיוט שנכפה עליו על ידי חמ"ל הסיכול הממוקד שפועל נגדו (פרויקט משותף של אהוד ברק ונתניהו, בשיתוף פעיל של התקשורת).
 

דעתו של אשכנזי, בעיצומו של הטירוף הפוקד אותנו, מסקרנת. גם כי הוא הרמטכ"ל לשעבר, גם כי הוא אמור היה להיות התקווה הפוליטית החדשה. אתמול דיווחנו שהוא אמר שאין על ישראל איום ביטחוני קיומי, מפחידים אותנו שלא לצורך, ישראל היא "הבריון השכונתי" הכי חזק, ברמה הביטחונית והכלכלית. הוא אמר שהאיום החמור יותר הוא האיום החברתי-כלכלי. עצוב מאוד, אמר אשכנזי, שמכהן גם כיו"ר קרן רש"י, שניתן עדיין לנבא את עתידו של צעיר בישראל על פי מקום מגוריו. מי שגדל במרכז יש לו סיכוי גדול בהרבה להצליח מאשר זה שנולד וגדל בפריפריה.
 

הנה פרטים נוספים מאותה הרצאה: בנושא המדיני, אשכנזי לא הסתיר את דעתו: אין איום קיומי על ישראל. יש הסכמי שלום עם מצרים וירדן. סוריה מפורקת והפלגים שם נלחמים זה בזה. מה שנותר זה הפלסטינים. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לא לחפש פתרון לסכסוך עם הפלסטינים. אומרים שאבו מאזן לא רוצה, השאלה היא אם אנחנו רוצים. חייבים להיפרד מהפלסטינים.

אין לנו מה לעשות בשכם ובג'נין, גם היום אנחנו כמעט לא נכנסים לשם. גם לרוב השכונות המזרח ירושלמיות ישראלים לא נכנסים.  אנחנו אוהבים להגיד על הערבים שהם מבינים רק כוח. למרבה הצער, הערבים למדו בעשורים האחרונים שישראל היא המבינה רק כוח. עכשיו הם מפחידים את הציבור עם טרור, הישראלי הממוצע פוחד שהטרור יגיע אליו הביתה. הפחדים האלה משתקים ומנטרלים את היכולת לחשוב על הפרדות מהפלסטינים, הפרדות שהיא חיונית לעתידנו. הזמן משחק לטובתם. בעוד איקס שנים יהיו יותר ערבים מיהודים בין הירדן לים והם חותרים למצב הזה. לנו אסור להשלים איתו.
 

בעניין "צוק איתן", הנה הניתוח של אשכנזי: הנשיא המצרי הגנרל א-סיסי סגר את המנהרות וניתק את זרם החמצן וההכנסות של ממשלת חמאס. מהצד השני, ישראל. חמאס נחנק והלך לאיחוד עם הרשות כדי לקבל כסף ולשרוד. אבל האיחוד לא הביא לו כסף. בינתיים נחטפו ונרצחו שלושת הנערים בגוש עציון. ישראל עצרה את משוחררי עסקת שליט. חמאס הבין שהוא מתרסק והחליט ללכת למבצע. 
 

אשכנזי דיבר על מוחמד דף: בניגוד לאחמד ג'עברי, קודמו, שידע גם לחשוב באופן רציונלי, דף הוא קצת מטורף, אמר הרמטכ"ל לשעבר, הוא הלך למלחמה. ישראל חשבה שיהיה סבב קצר, כרגיל. דף החליט ללכת עד הסוף. ההפרשים האלה, בין מה שדף החליט לעשות לבין מה שישראל חשבה שהוא עומד לעשות, הם שגררו את המבצע על פני יותר מ-50 יום.
 

אשכנזי נשאל שאלות רבות. על הצוללת השישית, למשל. הוא העדיף לא להיכנס לזה, אבל הסביר את הצורך של ישראל בצוללות עם יכולת מיוחדת, לאור היותה של ישראל "מדינה קטנה שיכולת הספיגה שלה התקפה גרעינית מוגבלת". 
 

בעניין האיראני, הוא הרחיב: בניגוד לכור הסורי, שהושמד כליל, ולכור העירקי, שהושמד לחלוטין, בנושא האיראני אין אפשרות להשמיד את פרויקט הגרעין השמדה כוללת. מה שיש, זו יכולת לדחות ולעכב אותו. צריך שתהיה לישראל יכולת כזו. האם כדאי למרות זאת לבצע התקפה? לא ברור. מה שהמערב עושה עכשיו, זה מעכב את הפרויקט בעשר שנים לפחות, וזו תקופה ארוכה שתאפשר לגבש פתרונות. 
 

אשכנזי נשאל באיזה מפלגה הוא תומך, וענה שהוא לא מתכוון להיות בעד מפלגה כזו או אחרת. הוא נשאל מדוע אינו הולך לפוליטיקה. כי עשו לי סיכול ממוקד, אמר הרמטכ"ל לשעבר, אני שקוע בפרשת הרפז כבר שנים. שירתתי את המדינה 40 שנה.

עד כאן אשכנזי. ומכאן, לאהוד ברק. אתמול ראיתי שהוא מעבה את תגובתו לאישומים השונים שהופרכו נגדו לאחרונה. הוא מדווח על 6 הצהרות הון מפורטות שהגיש במהלך השנים לשלטונות. הוא אומר שהתנהלותו בפרשת החברות שהעביר לבנותיו הייתה "ללא רבב". הוא משקר, כמובן. למבקר הייתה ביקורת חריפה על התנהלותו בפרשת החברות הללו. כפסע היה בינו לבין המלצה לחקירה משטרתית. אבל מכיוון שלנאשם קראו ברק, ולא ליברמן, לא הייתה המלצה כזו. 
 

אגב, ברק משקר לא בפעם הראשונה. ברק הוא שקרן מדופלם ומתוחכם. בפרשת הרפז הוא שיקר פעמים רבות, אבל באף אחת מהן לא נמצא שכדאי וראוי לפתוח בחקירה, למרות שמדובר בשקרים של שר ביטחון מכהן, שיש להם השלכה על עניינים רבים.
 

תגובתו המעובה של ברק לפרסומים ולחשדות נגדו מעידה על הלחץ בו הוא נתון. אני מציע לברק להירגע. אין מה לדאוג, אהוד. אתה יודע שאתה יכול לישון בשקט. כל עוד מערכת "שלטון החוק" היא המערכת הנוכחית, באמת שלא יקרה לך כלום. הפרקליטה המלווה של חקירת הרפז, עו"ד טוני גולדנברג, זו שסגרה לך את תיק העמותות בשנת 99' (למרות התנגדות של בכירים במשרד המשפטים) היא זו שהחליטה, הפעם, לא לחקור שום דבר בחלק העבה והשערורייתי שלך בפרשת הרפז. זה לא שלא היו לה "לידים" או התחלות חקירה. ברור שהיו. אבל היא דילגה. אני מניח שהיא תלווה גם את ה"חקירה" החדשה, שלא תהיה. עולם כמנהגו נוהג.
 

מעניין למה הקלטת הלוהטת בה אולמרט מספר לשולה על המיליונים שברק קיבל לכאורה כדמי שוחד, לא הגיעה לחקירה בטרם הודלפה. חצי שנה הקלטת הזו ישבה שם. התגובה הרשמית של משרד המשפטים הייתה ש"לפרקליטים לא היה זמן". זה אפילו לא מצחיק. אף פעם אין להם זמן כשמדובר בברק, או בנתניהו. הטיוח של תיק "ביביטורס" עוד יותר מביש. 
 

בשבוע שעבר פירטתי כאן רשימה ארוכה, אינסופית וחלקית לגמרי, של מה שיש לחקור בענייני ברק. הנה כמה תוספות: הגז הפלסטיני, זוכרים? מרבית האנשים עוד חיים. אולי הגיע הזמן לבדוק מי בדיוק קיבל "דמי הצלחה" על שדה הגז הגדול הזה שברק אישר לערפאת לקדוח מול חופי עזה? יש אצלי את כל החומר הרלוונטי. תתקשרו. 
 

ואולי כדאי שתתחקו אחר מעשיו ועקבותיו של מתווך בינלאומי מסתורי בשם פטריק לנדאו. הוא מעורבב ברוב עסקאות הנשק שנעשו בתקופת ברק כשר ביטחון. ואולי כדאי שתבדקו את מפעלותיה של אחת מבנותיו של ברק, עורכת דין במקצועה, שעסקה לאורך השנים האחרונות בייצוג ערים ומועצות מקומיות בתביעות ארנונה שלהן נגד משרד הביטחון. היא עשתה את זה כשאביה הוא שר הביטחון. יכול להיות שהיו שם ניגודי עניינים, הפרות אמונים וכו'? שווה בדיקה? לעולם לא תהיה בדיקה. לא את ברק, ולא את נתניהו. שני מגיני שלטון החוק, אבירי המוסר והצדק, כל אחד מהם עשיר כקורח בפני עצמו, ואף אחד לא מסוגל להסביר איך ולמה.

ודבר אחרון, בעניין דומה: רבות דובר, סופר ועוד ידובר בעניין תיק "הולילנד". רוב המורשעים ערערו, בהם אולמרט. אבל לא עליהם אני כותב היום. דווקא בעניינו של אחד, אורי לופוליאנסקי, רציתי להגיד משהו. אני לא מכיר את האיש ונדמה לי שמעולם לא החלפתי איתו מילה. קראתי את פסק הדין ואת גזר הדין ואת הראיות השונות ואת טענות הערעור. 
 

המקרה של לופוליאנסקי, יהודי חרדי צנוע, כמעט סגפן, שמפעל חייו הוא "יד שרה" ואין ספק כי מעולם לא לקח אגורה שחוקה לכיסו אלא אך ורק למוסד המופלא הזה, לצורך רכישת עזרים רפואיים לנזקקים, הוא לא פחות משערורייה מזעזעת. השופט רוזן מאבד, מבחינתי, את הצידוק המוסרי והאנושי שלו. אין לי מושג איך הוא היה מסוגל לשלוח את לופוליאנסקי (שגם נאבק במחלה קשה) לשש שנות מאסר בפועל. באמת שאין לי מושג. מה רצה השופט להגיד לנו בפסיקה הזו? מה הוא רצה לשדר? איך הוא יכול להביט בעצמו במראה? מה הוא מנסה להוכיח? נפלא מבינתי.