בהתמודדות בינינו לבין הפלסטינים תמיד ידענו להתגבר על האלימות שלהם. כל גל של אלימות מצדם רק החליש את החברה שלהם. אנחנו סבלנו, אך שגשגנו, וכל הנבואות על כך שהזמן ישחק לרעתנו בגלל הבעיה הדמוגרפית התבדו. אני מניח שגם לסוג הטרור הנוכחי - ההתנגדות העממית - נמצא את התשובות הביטחוניות המתאימות.
אני רואה את האיומים האמיתיים עלינו בהקשר הפלסטיני בשני תחומים - פנימי וחיצוני - הקשורים האחד בשני: הקצנה דתית משיחית של מיעוט הרואה בהתנחלויות בכל שטחי ארץ הקודש משום מצווה דתית משוחררת מכל האילוצים המדיניים והביטחוניים. ומולה, בקצה השני של החברה, מיעוט קיצוני קטן יותר, אך קולני ומסוכן לא פחות, החותר בלהט משיחי חילוני תחת עצם קיומה של מדינה ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
האיום השני, הניזון בחלקו מהאיום הראשון, הוא ירידת מעמדנו בעולם המערבי. זו ירידה איטית אך קבועה השוחקת את הלגיטימיות של מדינת ישראל. הפלסטינים אלימים, הפלסטינים הם אלו שסירבו לכל הצעות השלום, הם אלו שלא מוכנים להתפשר, שתרבותם היא תרבות שקר, אבל הם אלו שמנצחים אותנו בזירה הבינלאומית. אנחנו כל הזמן מגיבים ונגררים במדרון. אירופה כל הזמן חושדת בנו, ושני הקצוות הקיצוניים שבתוכנו ואפס המעשה המדיני שלנו רק מגבירים את החשדנות שאנו רוצים להמשיך ולשלוט בעם הפלסטיני ובכל ארץ ישראל.
בתוך זמן קצר ילך האיום החיצוני ויתעצם מול הכוונה האסטרטגית של אבו מאזן להביא למועצת הביטחון הצעת החלטה שתכיר במדינה פלסטינית ותקבע מועד קצוב לנסיגה לקווי 67'. איך מתמודדים עם המהלך הזה?
אין פתרון קסם. אבל, לדעתי, רק מהלך ישראלי מפתיע יכול אולי ליצור מציאות מדינית חדשה, לשים מחסום רציני בפני האסטרטגיה של אבו מאזן ולעצור את ההידרדרות שלנו בזירה העולמית. וזאת היוזמה המפתיעה: ישראל מצהירה כי היא מכירה במדינה פלסטינית שבראשה עומד הנשיא אבו מאזן, שגבולותיה ייקבעו במשא ומתן ובהסדרי ביטחון בין ישראל למדינה הפלסטינית כחלק מהסדרי שלום עם מדינות ערב המתונות.
כדמי רצינות, ישראל מכריזה כי במהלך החצי השנה הקרובה היא מפסיקה את הבנייה בשטחי יהודה ושומרון, למעט בשכונות היהודיות של ירושלים. באשר לירושלים - ישראל לא רק שחוזרת על כך שלא יהיה שום שינוי בסטטוס קוו בהר הבית, אלא גם קוראת לוועידה בינלאומית מיוחדת, בהשתתפות נציגי כל הדתות, על מנת למצוא פתרונות פשרה לכל הסוגיות הדתיות הקשורות לעיר ירושלים ולאגן הקדוש. כמחווה בונה אמון, ישראל מוסרת את ג'בל מוכאבר לרשות הפלסטינית לשליטה מלאה - ביטחונית ואזרחית.
אני יכול להציג אלף טיעונים נגד היוזמה הזו, ובכללם טיעונים פוליטיים. כל מהלך כרוך בהימור, אך לדעתי לא מדובר כאן בהימור מסוכן. אהוד ברק הימר בקמפ דיוויד, חשף את ערוות ערפאת, לא ויתר על מילימטר וחיזק את מעמדנו הבינלאומי; אהוד אולמרט הימר מול אבו מאזן, לדעתי הימור מסוכן מדי ומעט חסר אחריות, אך חשף את אבו מאזן וחיזק את מעמדנו המדיני. בואו נשחק כמו שצריך בנשף המסכות הגדול המאפיין כיום את העולם המערבי והמזרח־תיכוני.