סוף סוף זה קרה: יש לנו חוק שמצהיר בגלוי שאזרחי ישראל הערבים הם אזרחים סוג ב’. עד עכשיו הם קופחו בלי חוק, בלי מסגרת, בלי משנה סדורה, קופחו וזהו, קיפוח חלטוריסטי שלא מעוגן בשום דבר כתוב. אבל מעכשיו הקיפוח הוא ממוסד, יש לו שם ופנים, מהיום והלאה יש לו כותרת וכותרת משנה ו-15 שרים שהתייצבו מאחוריו בגאווה. אין לזלזל בהישג המרשים של ממשלת נתניהו שהשכילה לעגן את הקיפוח בחוק. כי קיפוח חוקי הוא בעל משמעות, הוא לא סתם גחמה רגעית של מישהו שקם בבוקר על צד ימין. הוא לא עוד הברקת פייסבוק של איילת שקד ולא מאמר ב”ישראל היום”.
מעתה הוא תפיסת עולם של מדינה, הוא הפנים שלנו בעולם, הוא חרות על דגלנו. וזה לא שלא ידענו שיש קיפוח. איש מאיתנו לא השלה את עצמו לרגע שמערכת החינוך הערבית במדינת ישראל מתוקצבת כמו זאת היהודית, שהכבישים בטייבה נראים כמו הכבישים במודיעין, ושמערכת הביוב בסכנין נראית כמו מערכת הביוב ברעננה. אבל כל עוד אפשר היה להסתתר מאחורי מילים כמו דמוקרטיה וחופש דת ובית משפט עצמאי וחופש ביטוי, אפשר היה לקבור את הפערים, להתעלם מהם.
מרגע שחוק הלאום עבר בוועדת שרים הוסרו המסיכות, השקר הלבן הפך עובדה: מדינת ישראל מפלה בין אזרחיה היהודים והלא־יהודים, בישראל אין באמת איזון בין יהדות לדמוקרטיה. וזה לא שלא סיפרנו לעצמנו סיפורים כמה אנחנו נפלאים. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו סיפר לעצמו את הסיפורים הללו. ולא רק לעצמו, אלא גם לעולם. והכי הוא אהב לנפנף בדמוקרטיה מעל בימת האו”ם, שם הדמוקרטיה היא לא רק דגל אלא גם טרמפולינה. בנאומו בפני העולם בספטמבר 2011 הגדיל נתניהו לעשות והבטיח כי “לישראל אין כוונה לשנות את האופי הדמוקרטי שלה”. הוא הוסיף כי “ישראל, המדינה היהודית, תמיד תגן על זכויות המיעוטים הגרים בה, כולל יותר ממיליון אזרחיה הערבים”.
בנאומו האחרון באו”ם התעקש נתניהו להזכיר לחברים כי "ישראל (היא) הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שבה סוגיות נדונות בפתיחות בפרלמנט תוסס, בה בתי משפט עצמאיים מגנים על זכויות אדם ובה נשים, הומוסקסואלים ומיעוטים חיים בחברה חופשית". כי גם נתניהו יודע שבעולם הדמוקרטיה הישראלית היא נכס. ושיחס שווה למיעוטים פירושו נקודות זכות. ועד שידו הורמה בעד חוק הלאום הוא גם יכול היה למנף את הנכס הזה ולסחור בו, הדמוקרטיה היא המטפחת היוקרתית שהציצה מכיס החליפה המזרח־תיכונית שלו והעידה על ייחוד ושוני.
והנה גם את המטפחת הזאת הוא שמט מידיו ואפשר לליברמן ובנט לדרוך עליה בזמן שהיא מוטלת על הרצפה. ולכן חוק הלאום הוא חוק חשוב. הוא הצהרה רשמית שיהודים בישראל שווים יותר, שבישראל שולטת ממשלה גזענית. אנחנו אומרים בגת ומבשרים בחוצות אשקלון שאנחנו דורכים על ערלים. הכל על השולחן, בלי משחקים, בלי יופמיזם. עכשיו כבר אי אפשר להגיד: “נו, די כבר עם הגישה הזאת שהוא לא התקבל לעבודה כי קוראים לו מוחמד”. או “כולה ביוב, באמת, מה, זה אומר שהם לא שווים?” מהיום והלאה שום נציג ישראלי לא יוכל לעמוד על שום במה בעולם ולדבר על שוויון זכויות במדינת ישראל. כי הביוב הזה ילווה אותנו לכל מקום יחד עם הצחנה שמלווה אותו.