1. על הקבר של אריק איינשטיין יש כל הזמן תכונה. שנה עברה, ועדיין כל יום עובר שם מישהו, מניח פתק, פרח, דף מחברת עם שיר - אפילו דיסק מישהו הניח שם פעם, אם כי קשה לדמיין מישהו בשמיים ששומע דיסקים.
מה היה בו, באריק, שכל כך הרבה אנשים ראו בו את הגרסה הכי יפה של עצמם? מזרחי או אשכנזי, גבר או אישה, סטרייט או גיי, עשיר או עני - בחלומות, בלילה, תמיד היית אריק איינשטיין.
ואחר כך התעוררת בבוקר למציאות החיים: לשכונה שבה גדלת, לפרצוף של סבא שלך שניבט אליך מהמראה (יותר ויותר ככל שאתה מתבגר), למשכורת בסוף החודש, למה שאתה. אבל בלילה... בלילה אתה לא מחפש את עצמך במראה. אתה מחפש את הגיבור שיראה לך מה אתה יכול להיות.
2. ביום שבו איינשטיין עבר את התאונה הנוראה ההיא, בשנת 1982, הייתי חייל בבסיס עצום בגודלו, והאבל שירד על המחנה לא ייאמן. בהתחלה נפוצו שמועות שהוא נהרג, ואנשים פשוט השתתקו. פיזית. לא דיברו. אני לא יודע אם יצא לכם להיות בזמן האחרון בקרב חיילים משועממים, שיושבים ומחכים שהזמן יעבור. אם יש דבר שהם לא יודעים לעשות, זה לשתוק. אבל העובדה שאריק נפצע באורח קשה, או חס וחלילה מת, הייתה כל כך משתקת, כל כך מערערת, שדממה נפלה על כל הבסיס.
3. היום שלמחרת התאונה התנהל בחרישיות מודאגת, ואז ירד הלילה. הבסיס התרוקן, ונשארנו שם רק שניים - אני ואבי בונארו - מבוטא כמו סובארו; מעולם לא הצלחתי להבין מאיזו עדה השם הזה הגיע. אבי בונארו היה בחור חלש ורך, בעל עיניים גדולות ורגישות, וגינונים של דראג קווין מהסוג המוחצן, או במילים אחרות: הדבר הכי גרוע שאפשר להיות במחנה צבאי סגור בקיץ 1982. אני, לעומתו, הייתי רמבו - ואני הייתי זה ששומע ג'נסיס בלילות ובוכה.
באותו לילה בונארו היה במצב קטטוני. זה כמובן לא היה קשור רק לתאונה. חייו, בבסיס הזה, היו שגרה של אומללות אחת מתמשכת והתעללויות יומיות - בעיקר מצד רס"ר ושמו ברקו, מפקדו הישיר, שהיה גבר שבגברים, אחד כזה שהולך לישון עם יד על המותן, מחסנית בהכנס, וחיוך של טנק לפני הפלישה לנורמנדי.
בשעות הערב המוקדמות אבי בונארו ישב בנשקייה ולא יצא אפילו לארוחת ערב. הלילה ירד, הבסיס התרוקן מאחרוני אנשיו - כולם עזבו למגורים, שהיו במרחק נסיעה קצרה - ורק אז הוא הציץ החוצה. ראה שאין אף אחד, והתחיל לבכות בקול רם. קמתי מעמדת הש"ג, וניגשתי אליו. הוא בכה בגלל אריק, שהיה - מסתבר - הגיבור שלו. “הכי בעולם רציתי להיות אריק אינשטיין", הוא אמר.
הבטתי בו. הסיכוי שלו “להיות אריק איינשטיין" היה בערך כמו הסיכוי שלי להיות כמו ג'יימס בונד. ישבנו בשתיקה, והקשבנו לשירים הנוגים ברדיו. אמרתי לו, אם כל כך רע לך אז תוציא פרופיל, ותעוף מפה.
ביקשתי קב"ן, הוא אמר, וברקו הבן זונה לא נותן לי.
אמרתי לו, יש לי רעיון. ואכן היה לי.
4. את הרעיון גנבתי מספר שאף אחד בעולם לא הכיר, ושמו “הדרך לעין דור" מאת אליאס הנרי ג'ונס. סוג של אוטוביוגרפיה מוזרה של קצין בריטי בשבי הטורקים, במלחמת העולם הראשונה. ספר נשכח, שאני בספק אם מישהו חוץ מבני משפחתו של הקצין - ואני - קראו אותו. מצאתי אותו במקרה בחנות ספרים משומשים בירושלים, והוא עלה אז משהו כמו שלושה שקלים. כשהמוכר ראה שאני מתלבט, הוריד את המחיר לשני שקלים וזרק אותי מהחנות, יחד עם הספר.
ג'ונס וחברו החליטו לברוח משבי הטורקים ויהי מה. בהתחלה ניסו בדרכים מקובלות, ללא הצלחה. ואז עלו על תוכנית גאונית: הם יתאבדו. כלומר, כמעט יתאבדו, מה שיכריח את הטורקים להחזיר אותם לאנגליה. זה נשמע מוזר, אבל זה עבד: הם תלו את עצמם, לא לפני שתזמנו בדיוק את הסיבוב שעושים השומרים הטורקים, כך שיגיעו ויורידו אותם מהחבלים רגע לפני שזה יהיה מאוחר מדי. ספר מקסים, שהייתי ממליץ לכם לקרוא אותו, לולא הייתם זקוקים למכונת זמן כדי להשיג עותק. וממנו, אמרתי לבונארו, תבוא התשועה.
5. בעוד חצי שעה, כך ידענו, צפוי הרס"ר ברקו להגיע לבדיקת הלילה שלו, בנשקייה.
“אתה", הצעתי, “חכה לאות ממני. כשהוא יגיע לש"ג, תחתוך את עצמך, אבל לא ברצינות. רק שיהיה קצת דם. ואז לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה חייב לפנות אותך למרפאה, ומשם ישר לקב"ן".
מדדנו כמה זמן לוקח להגיע מהש"ג לנשקייה: חמש דקות ועשר שניות. וחיכינו.
ובדיוק חצי שעה אחר כך הרס"ר הגיע. נלוויתי אליו לסיבוב בבסיס, ותוך חמש דקות הגיע לנשקייה. שם עמד אבי בונארו, עם פרקי ידיים אדמומיים כחולים. למה כחולים? כי הוא חרט לעצמו את הוורידים בעט פלסטיק. היה שם יותר כחול מאדום. כבר אמרתי שהוא לא היה אמיץ במיוחד?
6. הרס"ר עבר בכל הנשקייה, ובדק שהכל נעול. אני לידו, ובונארו מאחורינו, משיר טיפות דם על הרצפה. והרס"ר, שכאמור היה אידיוט לא קטן, לא רואה את זה. מול עיניו עומד אדם שמטפטף דם בכל החדר, והאיש פשוט לא רואה. רק מלהג בחיבה על כלי הנשק השונים, ואיך הוא אוהב כל אחד מהם מסיבות אחרות. בונארו אותת לי בייאוש: מה עושים? משכתי בכתפי: אין לי מושג.
בסוף הוא גמר את הסיבוב ופנה ללכת. ראיתי את בונארו עומד שם מיואש, עוד מעט יתאבד באמת. אזרתי עוז ואמרתי: “המפקד, לבונארו יורד דם".
הרס"ר הסתובב אליו. קלט אותו עם שני פרקי ידיים מדממים. ושאל בטקט: “מה זה, בונארו, יש'ך וסת בידיים?". וצחק. בונארו לא אמר דבר. “שים תחבושת, חייל", אמר הרס"ר, “אתה רוצה ללכלך פה את כל הנשקים?". בונארו נד בראשו לשלילה, בפאניקה. לא, הוא לא רוצה. ועיניו תלויות בי: מה עכשיו? לקחתי נשימה עמוקה, כמו שחייבים לקחת לפני שאתה פותח בדיאלוג עם אידיוט, ואמרתי: “המפקד, אני חושב שהוא ניסה להתאבד".
“מה זה?!", אמר ברקו הרס"ר. אני לא חושב שהקונספט היה מוכר לו.
“להתאבד", חזרתי.
הוא הביט בו בחשד. “למה?".
לזה אף אחד מאיתנו לא היה מוכן.
“אולי... לא טוב לו פה?" - אמרתי - “לא יודע, אולי".
הרס"ר הביט בבונארו וחשב על זה, ואז שלל את האפשרות: “למה שלא יהיה לו טוב?".
משכתי בכתפי.
הרס"ר התקרב אל בונארו ונעמד מילימטר מפרצופו: “זה נכון?".
בונארו הנהן, בתנועה קטנה שבקטנות.
“אז קצת קשה, אז מתאבדים?!", שאג ברקו הרס"ר, “ביום כזה, כשאריק איינשטיין היה נותן הכל בשביל לחיות, אתה רוצה להתאבד?". פניו של בונארו החווירו בבת אחת. הוא כבר היה מוכן לומר את כל מה שבלבו על הבסיס, על צה"ל, על מדינת ישראל, על היחס המשפיל להומואים, אבל ברגע שעלה שמו של הגיבור שלו, הוא נאלם דום. אריק במצב קריטי, והוא מתעסק בשטויות הקטנות שלו. הוא השפיל את עיניו.
וברקו הרס"ר שם ידיים על המותניים, כמו שבוודאי מלמדים בסרטי הדרכה לגנרלים בפוטנציה, לקח נשימה עמוקה, ואמר: “בסדר. בסדר. אני לא אדווח על זה. זה יום קשה. זה קשה לכולנו". וטפח על כתפיו של בונארו, ואמר: “מבין אותך. נכנסת למצב רוח. אבל תשמע לי, אריק חזק. הוא ייצא מזה". והלך.
ובונארו? השתחרר עוד באותו שבוע. כי איך שברקו הרס"ר הלך התקשרתי בעצמי למרפאה.
7. אז כן: אני מבין למה, שנה אחרי מותו, אנשים עדיין שמים פתקים ודפי שירה ודיסקים על קברו. יותר משזה רצון לזכור את מי שהיה, זה רצון לשמור על הגיבור, שיישאר גיבור. זה רצון להכריז: יש דבר כזה בעולם, גיבור אמיתי, ואתם לא תיקחו לי אותו. ויותר מכך: אני, אני בעצמי, לא אקח לי אותו.
לפני עשר שנים ראיתי אותו ברחוב, את אבי בונארו, במצעד הגאווה בתל אביב, מקפץ על משאית בבגדי דראג נוצצים. הוא זיהה אותי, קפץ מהמשאית, וחיבק אותי לעיני כולם. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי יקיר הקהילה. הוא סיפר לכולם בהתרגשות איך הצלתי את חייו. “מה פתאום", אמרתי, “לא באמת היית בסכנה. סתם התעללו בך, והרגשת חרא לרגע". “זה בדיוק מה שקורה לתשעים אחוז מהאנשים שמתאבדים", הוא אמר. “אבל לא בזה הצלת אותי".
“אז במה?".
“הייתי אז עמוק בארון", אמר.
הרמתי גבה.
“טוב", אמר, “לא בשבילך, אבל בשביל ההורים שלי - עד שאבא שלי לא מת, לא העזתי לצאת. והכי פחדתי שכשישחררו אותי מהצבא, יהיה כתוב שם משהו על זה שאני הומו".
“ולא היה כתוב?", תמהתי.
הוא חייך, שלף טלפון נייד, ואמר: “מה המייל שלך?".
למחרת הגיע אלי, סרוק, טופס ההפניה מהפסיכיאטר הצבאי לוועדה הרפואית ששחררה אותו מהצבא. היה כתוב שם: “החייל נכנס לחרדה ודיכאון עמוק עקב התאונה של אריק איינשטיין".