עד לפני שנים אחדות מחבל שרצח ישראלים ונהרג, היה נקבר באחד משני בתי קברות למחבלים. אחד בדרום והשני בבקעה. משפחות המחבלים לא ידעו היכן קבורים הרוצחים ולא יכלו לעלות לקבר. זה היה אחד הכלים של מערכת הביטחון לייצר הרתעה למחבלים פוטנציאליים. הם האמינו שהקבורה המוצנעת תמנע מלהפוך את הקברים למקום שבו מאדירים את הטרור ותצמצם את האהדה שלה זוכה מחבל בקרב חלק מהחברה הפלסטינית, שבאה לידי ביטוי בהלוויות שמשודרות בטלוויזיה. זה כמובן לא היה הכלי היחיד, אבל אם הוא מנע מכמה מועמדים בפוטנציה להתגייס לשורות המתאבדים, כמה מתושבי ישראל הרוויחו את חייהם.
כבר ב-2001 הגיעו אל בית המשפט העליון משפחות של מחבלים שבעזרת עורכי דין ישראלים (מעניין באיזה מימון), תבעו את הגופות. בחמש השנים האחרונות הגבירו את הלחץ באמצעות עתירות נוספות. הסאגה המשפטית התנהלה בבית המשפט אף על פי שמחבלים לא זכאים להגנה לפי חוקי אמנת ז'נווה, בהיותם אנשי טרור ולא חיילי צבא. כך, למשל, כאשר ארה"ב חיסלה את אוסמה בן-לאדן היא פיזרה את אפר גופתו בים, כפי שעשתה ישראל לפושע הנאצי אדולף אייכמן בשעתו.
בסופה של המערכה הארוכה ותחת לחץ של בית המשפט על כוחות הביטחון, הסכימה מערכת הביטחון להעביר את גופות המחבלים למשפחותיהם. במקביל, ביולי 2011 , עשה רה"מ מחווה לאבו מאזן והעביר גופות מחבלים לרשות הפלסטינית. ההלוויות הפכו למפגן של האדרת הטרור ושבח לשאהידים, ואנשי השב"כ, שמבינים את הכוח של המופעים האלה, תלשו את שערות ראשם.
שיא מצעד האיוולת הגיע השנה, עם העברת גופות הרוצחים של שלושת הנערים למשפחותיהם בחברון. שם הם זכו לקבורת שאהידים. כך גם עם גופותיהם של מבצעי הפיגועים בירושלים בשבועות האחרונים. ההישג היחיד לכוחות הביטחון היה שמספר המשתתפים בלוויות הוגבל.
כל זה היה נכון עד השבוע. אחרי פניות של משפחות שכולות נפגעות טרור לשרים ולחברי כנסת נפל האסימון בלשכת רה"מ. בסוף השבוע הודיע בנימין נתניהו שמתוכננת חקיקה שתאפשר את אי החזרת הגופות. שוב חקיקה עוקפת בג"ץ. ובינתיים, בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בירושלים ביקשה המדינה שלא להשיב את גופות המחבלים שביצעו את הפיגוע בהר נוף. הסיפור הזה הוא בבואה לכך שמערכת המשפט מתעקשת להכניס את הטרוריסטים לשיח זכויות הפרט כאילו היו אלה פושעים פליליים במערכת אזרחית. בסופו של דבר, יוצא שכבודם של הרוצחים חשוב יותר מיצירת כלים הרתעתיים במלחמה בטרור ובשמירה על חיי תושבי ישראל.
החודש התפרסם שנציגים של ארגוני הטרור, שגרים בשכונות בירושלים, מפעילים את טרור האבנים והתבערה. אצל מפקדי תחנות המשטרה יש רשימות ובהן מתנוססים שמות של עשרות מסיתים שהשב"כ איתר. נשאלת השאלה: מדוע לא עוצרים אותם במעצרים מינהלתיים ומדוע אין להם צווי הרחקה? זאת ועוד: אמותיהם של המחבלים הרוצחים מהר נוף מתגאות ומאדירות בכלי התקשורת את מעשי הרצח. למה לא עוצרים אותן על עבירת הסתה? שוב זכויות אדם, או שאולי בשביל לעצור אותן צריך יהיה לחכות לחוק החדש של נתניהו?
נשים עושות אלימות
מושב הפתיחה החגיגי של כנס שדרות השבוע. אני, כמנחה, מזמינה את השר לאיכות הסביבה היוצא, עמיר פרץ. רגע לפני שהוא פותח בדבריו, לרגלי הבמה מתייצבת השופטת בדימוס סביונה רוטלוי שנושאת את סמלי תנועת "נשים עושות שלום". היא צועקת במחאה על כך שכל הנואמים במושב הפתיחה הם גברים. עמיר פרץ ממתין על הבמה כשרוטלוי ממשיכה לדבר. אני מנסה לבקש ממנה לשים נקודה, אבל היא לא עוצרת.
בינתיים מארגני הכנס יוצאים לקרוא למאבטח. בשלב מסוים פרץ מזמין אותה לסיים את דבריה על הבמה. בקהל נרשמת אי נוחות מסוימת שנבלעת בקריאות העידוד של חברותיה לארגון.
השופטת בדימוס עולה אל הבמה ומקריאה שניים-שלושה עמודים של נאום מוכן מראש. נאום שעבר ממחאה על כך שאין נשים במושב לתקיפת שר הביטחון, משה יעלון, שישב בקהל וחיכה לתורו לנאום. אנחנו מוחות, היא אמרה ואני מצטטת מהזיכרון, על כך שמי שינאם במושב הפתיחה הוא שר הביטחון שכל פועלו הוא למען תקציב ביטחוני אנטי-חברתי. נמאס לנו מסדר יום ביטחוני.
שיא מצעד האיוולת הגיע השנה, עם העברת גופות הרוצחים של שלושת הנערים למשפחותיהם בחברון. שם הם זכו לקבורת שאהידים. כך גם עם גופותיהם של מבצעי הפיגועים בירושלים בשבועות האחרונים. ההישג היחיד לכוחות הביטחון היה שמספר המשתתפים בלוויות הוגבל.
כל זה היה נכון עד השבוע. אחרי פניות של משפחות שכולות נפגעות טרור לשרים ולחברי כנסת נפל האסימון בלשכת רה"מ. בסוף השבוע הודיע בנימין נתניהו שמתוכננת חקיקה שתאפשר את אי החזרת הגופות. שוב חקיקה עוקפת בג"ץ. ובינתיים, בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בירושלים ביקשה המדינה שלא להשיב את גופות המחבלים שביצעו את הפיגוע בהר נוף. הסיפור הזה הוא בבואה לכך שמערכת המשפט מתעקשת להכניס את הטרוריסטים לשיח זכויות הפרט כאילו היו אלה פושעים פליליים במערכת אזרחית. בסופו של דבר, יוצא שכבודם של הרוצחים חשוב יותר מיצירת כלים הרתעתיים במלחמה בטרור ובשמירה על חיי תושבי ישראל.
החודש התפרסם שנציגים של ארגוני הטרור, שגרים בשכונות בירושלים, מפעילים את טרור האבנים והתבערה. אצל מפקדי תחנות המשטרה יש רשימות ובהן מתנוססים שמות של עשרות מסיתים שהשב"כ איתר. נשאלת השאלה: מדוע לא עוצרים אותם במעצרים מינהלתיים ומדוע אין להם צווי הרחקה? זאת ועוד: אמותיהם של המחבלים הרוצחים מהר נוף מתגאות ומאדירות בכלי התקשורת את מעשי הרצח. למה לא עוצרים אותן על עבירת הסתה? שוב זכויות אדם, או שאולי בשביל לעצור אותן צריך יהיה לחכות לחוק החדש של נתניהו?
נשים עושות אלימות
מושב הפתיחה החגיגי של כנס שדרות השבוע. אני, כמנחה, מזמינה את השר לאיכות הסביבה היוצא, עמיר פרץ. רגע לפני שהוא פותח בדבריו, לרגלי הבמה מתייצבת השופטת בדימוס סביונה רוטלוי שנושאת את סמלי תנועת "נשים עושות שלום". היא צועקת במחאה על כך שכל הנואמים במושב הפתיחה הם גברים. עמיר פרץ ממתין על הבמה כשרוטלוי ממשיכה לדבר. אני מנסה לבקש ממנה לשים נקודה, אבל היא לא עוצרת.
בינתיים מארגני הכנס יוצאים לקרוא למאבטח. בשלב מסוים פרץ מזמין אותה לסיים את דבריה על הבמה. בקהל נרשמת אי נוחות מסוימת שנבלעת בקריאות העידוד של חברותיה לארגון.
השופטת בדימוס עולה אל הבמה ומקריאה שניים-שלושה עמודים של נאום מוכן מראש. נאום שעבר ממחאה על כך שאין נשים במושב לתקיפת שר הביטחון, משה יעלון, שישב בקהל וחיכה לתורו לנאום. אנחנו מוחות, היא אמרה ואני מצטטת מהזיכרון, על כך שמי שינאם במושב הפתיחה הוא שר הביטחון שכל פועלו הוא למען תקציב ביטחוני אנטי-חברתי. נמאס לנו מסדר יום ביטחוני.
עמדתי נבוכה אל מול הדרך האלימה שבה נכבשה הבמה לדקות ארוכות לקול הקריאות הקולניות של נשות השלום. מתברר שזו לא הייתה ההתפרצות היחידה שלהן באותו יום. כבר בדרכן לכנס הן עשו חימום ברכבת והתעמתו בקולניות עם חייל צה"ל שנסע איתן בקרון. המאבטח של הרכבת לא הצליח להרגיע את הרוחות והעימות פסק רק אחרי שהמפקח כרז במערכת הכריזה שפעילות פוליטית אסורה ברכבת, ושאם הן לא תפסקנה ייאלצו להוריד אותן בדרך. אז צה"ל, מהחייל ברכבת ועד לרמטכ"ל לשעבר, כנראה שלא מוצא חן בעיני הנשים המכובדות, שבאתר שלהן כותבות שהן עמותה ששייכת לכל קצווי המפה הפוליטית.
אני מצטערת, אבל כמי שאכפת לה וששותפה בפעילויות של דו-קיום וקירוב השלום, לא תמצאו אותי תוקפת את מי שדואג לביטחוני ומאפשר לי לקיים חיי שגרה. לכל הפחות זה נראה לי מופרך, שלא לומר עזות מצח.
רק אחר כך הבנתי. יכול להיות שכל ההצגה של השופטת רוטלוי הייתה פעולה מתואמת. אחלמה פרץ, אשתו של השר לשעבר, שייכת לארגון "נשים עושות שלום". כנראה שבעלה נתן להן במה אל מול כלי התקשורת לתקוף את שר הביטחון. תרגיל מתוחכם. אגב, בכנס שדרות כולו, כך הגיב נשיא הכנס עוזי דיין, היו כ-75 נשים מתוך 150 דוברים. מחצית מראשי הפאנלים היו נשים.
עוד מהכנס: יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יורד נמוך: "נפתלי אבו עלי, אריאל המשתולל ואלקין הזאב". אני בטוחה שיש לו גם נימוקים אינטליגנטיים יותר להתנגדותו לשלושה. אבל זה מה שיזכרו ממה שהוא אמר.
אני מצטערת, אבל כמי שאכפת לה וששותפה בפעילויות של דו-קיום וקירוב השלום, לא תמצאו אותי תוקפת את מי שדואג לביטחוני ומאפשר לי לקיים חיי שגרה. לכל הפחות זה נראה לי מופרך, שלא לומר עזות מצח.
רק אחר כך הבנתי. יכול להיות שכל ההצגה של השופטת רוטלוי הייתה פעולה מתואמת. אחלמה פרץ, אשתו של השר לשעבר, שייכת לארגון "נשים עושות שלום". כנראה שבעלה נתן להן במה אל מול כלי התקשורת לתקוף את שר הביטחון. תרגיל מתוחכם. אגב, בכנס שדרות כולו, כך הגיב נשיא הכנס עוזי דיין, היו כ-75 נשים מתוך 150 דוברים. מחצית מראשי הפאנלים היו נשים.
עוד מהכנס: יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יורד נמוך: "נפתלי אבו עלי, אריאל המשתולל ואלקין הזאב". אני בטוחה שיש לו גם נימוקים אינטליגנטיים יותר להתנגדותו לשלושה. אבל זה מה שיזכרו ממה שהוא אמר.