אפשר כבר לצפות לקריאות השבר מרח’ בלפור בירושלים למשמע הבשורה על הסכם קבע המתגבש לעניין הגרעין האיראני. זה ייקח עוד זמן, אך הסכם כזה בדרך. הוא לא יהיה מושלם. הוא יבטיח כי איראן לא תהפוך למעצמה צבאית גרעינית, ירחיק אותה מלהיות מדינת סף, אך ישאיר בידיה יכולות לפתח אנרגיה גרעינית מעבר לנדרש למטרות אזרחיות.




מנגנון הפיקוח ככל הנראה יהיה הדוק למדי ורצוף. הסנקציות הכלכליות יוסרו בהדרגה. איראן תתגאה בשמירה על אופציה גרעינית אזרחית ובכבודה העצמי. טוב עושה אובמה, ששואף לפשרה היסטורית אף עם משטר תיאוקרטי וקשה. מסוכן להותיר את איראן על סף נשק גרעיני, מבודדת, ענייה ודחויה על ידי המערב. בין איראן למערב יש עוינות עמוקה. אמריקה נתפסת לשטן הגדול; הסכם פותח אופציה להתקרבות אטית והדרגתית.




הסכם לא נמדד רק באותיות שעל הנייר, אלא בדינמיקה החדשה שהוא יוצר. קיים סיכוי שבעקבות הסכם כזה יחולו התפתחויות במערכת האזורית והבינלאומית, אשר ירחיקו את איראןעוד יותר מנשק גרעיני כגון תלות איראנית בסחר עם המערב ובמערכת הפיננסית המערבית; פיתוח יחסי איראן־ארה”ב; התקרבות בין איראן לבין סעודיה למען ייצוב המפרץ; חיזוק הכוחות הפרגמטיים בתוך איראן; שיתוף איראן במערכה נגד דאע"ש.


 

ההסכם יפתח בפני המערב הזדמנויות לפעול למיתון האמביציות האיראניות. הסכם הוא לא סוף פסוק, אלא פתח לפעולה חדשה, וניתן לשער שראשי ארה”ב ואירופה ידעו לנצל אותו לפחות חלקית. אין כל ספק שההסכם עדיף על שתי האופציות האחרות: מתקפה צבאית על מתקני הגרעין, אשר הייתה גורמת לאמביציות נקם איראניות בטווח הרחוק יותר ובאמצעות גרעין; או להשאיר את איראן לנפשה, דבר שהיה גורם להקצנתה. ירושלים של נתניהו לא תראה זאת כך. האיש שמתיימר להציל את העם היהודי יקרע בגד ויזעק חמאס, תוך עידוד הרפובליקנים להכשיל את ההסכם בקונגרס. במקום שאיראן תהיה מבודדת, ישראל תהיה לבדה.

 
בעבור נתניהו, הסכם פשרה מנוגד לכל תפיסת עולמו המקסימליסטית. תמיד, גם בסוגיה הפלסטינית, הוא דורש הכל ונותן כלום. הוא שואף בשני המקרים לתכתיב, לא להסכם. מדיניותו טובה לשימוש מילולי, דמגוגי, ולא מעשי. בנאום במרכז הליכוד ניתן לדרוש שאיראן תתפרק מכל נכסיה בתחום
הגרעין ותהפוך לדמוקרטיה ג’פרסונית; או שאבו מאזן יכיר במדינה יהודית ובלגיטימיות ההתנחלויות.

 
עמדה מקסימליסטית מובילה כמעט תמיד לתבוסה, כי הצד שכנגד לא רק ידחה אותה, אלא ילך בדרכו בלי להתחשב בחזרה. צריך לקוות שבתוך הממשלה ימצאו האישים המציאותיים, שיביעו הערכה להתפתחות ההיסטורית הצפויה, יאמרו כן לאובמה על תרומה נוספת לביטחון ישראל. אך בשנת בחירות גם זה בספק. 
 
הכותב הוא מייסד־שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה מנהיגים צעירים"