1. זה קרה לפני כ־ 60 שנה בארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. פוליטיקאי אפור, קצת עילג, נעשה לפתע הדמות הבולטת ביותר באמריקה הגדולה. מדובר בג'וזף ריימונד מקארתי, שנולד ב־ 1908 בוויסקונסין למשפחת איכרים ממוצא אירי.
ג'וזף הקטן נשר מבית הספר בגיל 14 , אך השלים את לימודיו בזמן קצר. בגיל 27 סיים לימודי משפטים באוניברסיטת מארקט, ולאחר מכן נבחר לכהן כשופט. במלחמת העולם השנייה הוא שירת כסגן בחיל הנחתים, ולאחר המלחמה הוא נבחר כסנאטור מטעם מדינת וויסקונסין.
בתחילת כהונתו הוא נחשב לפוליטיקאי אפור ולא מתבלט במיוחד, מה שתסכל אותו וגרם לו ב־ 1949 לפתוח במסע נגד מי שנחשב בעיניו "אדום". אדומים היו בעיניו כל מי שנחשדו כקומוניסטים, סוציאליסטים, הומניסטים. מקארתי החל במסע ציד נגד האדומים מקרב אנשי הממשל, תעשיית הקולנוע, עיתונאים, אנשי תיאטרון ואנשי רוח.
המרדף המטורף שלו זכה לכותרות וגרם לאלפי אנשים לרדת למחתרת. החלה תעשיית הלשנות על כל מי שנחשד בעיני שכניו כמי ששר פעם שיר ברוסית, או היה חבר בתנועה שדגלה בשוויון זכויות, או שאבא שלו עלה מרוסיה ובספרייה שלו היו ספרים ברוסית. מאות אנשים נעצרו, נחקרו בצורה ברוטלית ונודו. אישים מפורסמים רבים מצאו את עצמם לפתע מתנצלים, מתגוננים ומנסים להסביר שהם אינם בוגדים ואינם מצדדים בברית המועצות במלחמה הקרה שהייתה באותם ימים בין אמריקה לרוסים.
2. בשבועות האחרונים נזכר יותר ויותר השם מקארתי בישראל. חבורה של פוליטיקאים אפורים, ששמם לא מוכר לחלק נכבד מהציבור, החלה בחקיקה של חוקים שהבהילו אפילו אנשי ימין נאורים והגונים כמו בני בגין, דן מרידור וראובן ריבלין.
מאי שם עלו כמטאורים הח"ככים אלקין ולוין בגיבוי חזק של שר החוץ אביגדור ליברמן ולהקת ישראל ביתנו. אל החבורה הצטרפו בתרועות שופר "החבר'ה הטובים", המוגדרים כימין הסופר־קיצוני.
על קירות בתיהם של אנשי שמאל נמרחות כתובות מפחידות הרומזות על העלול לקרות להם אם ימשיכו לדגול בדעותיהם ולהמשיך במעשיהם. אנשי שירותי הביטחון והמשטרה נראים אומללים כשהם נשאלים על חוסר היכולת שלהם לפענח ולעצור את אנשי "תג מחיר". לאיתמר בן גביר, לברוך מרזל ולנועם פדרמן יש ימים של עדנה. צעירים מסתובבים חופשי ברחובות כשלגופם חולצה עם הקריאה לשחרר את הרוצח יגאל עמיר, על קירות מבנים ברחבי הארץ החלו לצוץ כפטריות הכתובות הישנות "כהנא צדק", חברי כנסת טוענים שיש לשחרר מהכלא רוצחי ערבים.
בשום תחנת רדיו לא מעיזים להשמיע את שירו של קוואמי ששמו "מכשפות". קוואמי, אחד היוצרים היחידים בישראל שמעז להרים ראש נגד הגל העכור של הימין הקיצוני, כתב את המילים והלחן.
קראו את המילים, הקשיבו למנגינה, השתדלו שהשכנים לא ישמעו מחשש להלשנה, הצפינו את התקליטור. יכול להיות שבקרוב יסתמו לו את הפה, ישברו לו את כלי הנגינה ויעצרו אותו בחשד להסתה נגד המדינה. יש סיכוי סביר שבעוד 50 שנה, אם תהיה כאן מדינה, התקליטור הזה יהיה שווה הרבה כסף. הנה השיר:
מכשפות
רק כי רוב המדינה הולכת בשורה
אחת לא אומר שזו השורה הנכונה
רק כי טעם התיעוב הוא טעם העונה
לא עושה אותו טעים - נה נה נה
מי באמת רוצה לתמוך בזה
בסוף לומר הכרתי
ת'יום שישראל יישמה את מה שמקארתי
עשה לארצות הברית בשנות ה־ 50
תתנו לזה יד? תישארו אדישים?
זה מתחיל בססמאות ויעבור אל הסלון
מילה לא במקום? עלבון לשלטון?
שכנים יציצו, יקשיבו, יצביעו עליכם
וילשינו בשנייה שלא תסיטו וילון
לא מוגזם, אנשים, תעשו לזה גוגל
לפחות כל עוד מותר פה בג'ונגל
כי בדרך הזאת אין מקום לדמיון
אין מקום לשירים, רק ליד של בריון
אנשים כמוני עוד ילכו על שיר כזה לכלא
בדרך ייכנסו לשם עוד מתונים מאלה
כותבי שירים, זמרים, תסריטים,
שחקנים, קומיקאים, כולם יחטפו
כולם ירדפו, אלה שלא יצטרפו
וגם אלה שתמכו לא יחיו בביטחון
רק לפחד יירשם הניצחון.
והוא שיגיד לכם לצוד מכשפות
כי הן זרות, איך הן מתלבשות
איך לעזאזל הן מעיזות בכלל לחשוב
דברים שונים ובשפה שמוזרה
לעור התוף, לשרוף לשרוף לשרוף
והוא שיגיד לכם לצוד מכשפות כי
הן זרות, איך הן מתלבשות.
לא קיים חליל אחד שיגיד איך לרקוד
להיכנס בעם שלם - לא דרך לשרוד
לשנוא אדם בגלל לאום או דת
לא מוסיף כבוד לשום צד
יהודים, ערבים, זה כולל כל אחד
דוברמן, ליברמן, פדרמן, נסראללה
אני כאן - לא חושש לרגע לא להיות גזען
מכיוון שהכל שחור־לבן אצלכם
לא באמת אומר שיש לצבוע ת'עולם רק
בצבע אחד,
מחשבה אחת,
למרות שזה הרבה
יותר קל, לא?
לגזענים יש ת'מילים הכי יפות,
שמרו על עצמכם מלקבל מהם עצות
מרזל, ברטלר, אלדר, בן גביר
היו שמחים פה להוריד את שכמותי
אל מול הקיר
כי כהנא טעה, טעה והטעה
אין משמעות לדת או גזע אם נולדת חלאה
רק בגלל האשליה פה שכולם בה ביחד
לא עוצר ת'נפילה מהפח אל הפחד
והוא שיגיד לכם לצוד מכשפות.
כשהתחלתי לכתוב השבוע את המדור נזכרתי לפתע במאמר שכתבתי לפני כמה שנים, שבו פרסמתי את השיר של קוואמי "מכשפות". ידידי איש המוזיקה יואב חנני מצא לי בשניות את המאמר ונדהמתי כשקראתי אותו, זה בדיוק מה שרציתי לכתוב.
עשיתי “תרגיל מלוכלך" ומה שקראתם הוא מיחזור של המאמר שפורסם במדורי “זהבי בשטח" ב"מעריב" מ־ 18.11.11 . ערכתי בו כמה שינויים קלים כמו הוצאת שמו של ראובן ריבלין כיושב ראש הכנסת, שמעון פרס כנשיא המדינה וכו'.
ביום השנה התשיעי לרצח יצחק רבין צילמתי לטלוויזיה סרט דוקומנטרי ששמו “מכתב אישום" (ניתן למצוא אותו ביו־טיוב). גיבורי הסרט ממשיכים גם היום בפעילותם, רק שמאז הם כולם בעמדות כוח משמעותיות יותר וקהל תומכיהם ומעריציהם הולך וגדל בקצב מסחרר המאיים על הדמוקרטיה הישראלית, שעומדת להפוך בקרוב ל"פאשיסטן". הכתבה על “פלוגת הסער" “הפמיליה" מעיר הקודש במוצאי שבת בערוץ 10 הייתה צריכה לשמש סדין אדום למנהיגי המדינה, אבל קולם לא נשמע, הסיבה: “הם מפחדים... הם מפחדים... הם מפחדים". מי שחשב שנתניהו בלחישתו לאוזנו של הרב הכדורי “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודי" ימתן את ההסתה, טעה טעות גדולה, עכשיו נתניהו הולך על כל הקופה. לקראת הבחירות הבאות מתארגנת נבחרת חלומות שכוללת את ביבי, בנט, ליברמן, אלקין, לוין, דנון, ארדן, חוטובלי, רגב, פאינה, והם, רק הם יצליחו לעשות מה שלא יעשו הגרעין האיראני, טילי חיזבאללה ומתאבדי חמאס, הם יחסלו את מדינת ישראל ובא לציון גועל.
ארכיון פרטי "פרלמנט בנדר" המתכנס מדי שבת בביתו של אבי בנדר נערכה בשבת האחרונה מסיבת יום הולדת כפולה. שני החוגגים הגיעו לגיל המופלג 88 . השניים הם יו"ר הפרלמנט, ההיסטוריון מושקה אידלסון, ונשיא הכבוד של הפרלמנט המיניסטר לשעבר רפי "המסריח" איתן. שני בעלי השמחה שעדיין צועדים על רגליהם הם מספרי סיפורים מהמעלה הראשונה וילקוט הכזבים על יד הסיפורים שלהם מתגמד.
הזיכרון המופלא של השניים מענג את שומעיהם בסיפורים בסגנון ה"לא ייאמן כי יסופר", שכל המאזינים יודעים שחלק גדול מהעלילות מסמרות השיער לא היה עובר בציון 10 את מבחן שר ההיסטוריה. אבל את מי מעניינת האמת הצרופה לעומת סיפור משובח. עמוס אטינגר ("אלה הם חייך") כתב מקאמה שאותה הקריא במשך כ־ 20 דקות על עלילות מושקה אידלסון שהיה בעת ובעונה אחת בפלמ"ח, באצ"ל ובלח"י, היה נהגם של ויצמן, ארלוזורוב, משה דיין, מאיר לנסקי ועוד שורה של אישים ידועים. מושקה הגדול, שאין אישה שעמדה בפני קסמו, היה בן זוגה של אליזבת טיילור, ברידג'יט ברדו והמלכה הבריטית. מושקה הגדול הבריח לארץ מעפילים, גירש במו ידיו את הבריטים מישראל, חיסל טרוריסטים ערבים, סיפק נשק לכוחות הלוחמים במלחמת העצמאות. אנציקלופדיות אפשר לכתוב על עלילותיו, ועמוס אטינגר עשה את זה בגדול רק שאין למוסף זה 50 עמודים מיותרים שאפשר לפרסם בהם את עלילות מושקה.
רפי איתן, צמוד לאשתו מרים, דופק וודקות ומבסוט מהחגיגה בפרלמנט, שבשנים האחרונות הצטמצם לממדים מדאיגים. עשרות חברים הגיעו לאירוע שבו העלו את זכרם של 15 החברים האחרונים שהלכו לעולמם, ומרשימת השמות תבינו שזהו פרלמנט מגוון ואיכותי. השר רחבעם (גנדי) זאבי, המטכ"ליסט מנחם דגלי. ג'יבלי הקטן מה־ 101 , צביקה מלכין מהמוסד, יוסי הראל "(אקסודוס"), אורי דן, דני זיידל, נטשה, דורון קרדו, מאמן הנבחרת יוסל'ה מרימוביץ, הצייר אורי ליפשיץ, מפקד הפלי"ם סאמק ינאי, הטייסים אורי ירום ואורי יפה, מיכה נתנזון... אוף נגמר לי האוויר ואני הכי צעיר בפרלמנט.
נשבע לכם שבשנים שבהן אני יושב בפרלמנט למדתי על ארץ ישראל מכל זווית אפשרית, יותר מאחלה פקולטה באוניברסיטה. נכון שאין אף פרופסור או מורה בין הנוכחים, אבל סיפורי הלוחמים, החקלאים, היועצים של ראשי הממשלות והאמנים שיושבים סביב השולחן המלבני הם בית הספר הכי טוב בארץ.
פינת הגימטרייה
זאב אלקין = 201 = מניאק
יריב לוין = 318 = קטטר