שלוש הערות: על אירועי הימים האחרונים בזירה הפוליטית

הם שכחו, צעקני הליכוד, שליברמן כבר ישב בממשלת שמאל, לכאורה. הוא הצטרף לממשלתו של אהוד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה והציל אותה פוליטית. זה הפריע לנתניהו לגייס אותו להצלתו בקמפיין האחרון? לא. כדי להמשיך לשבת בלשכת ראש הממשלה, נתניהו יעשה כל דבר. לו זה מותר. לאחרים? חילול הקודש. ליברמן הוא אדם שמקבל החלטות מסיבות ענייניות. מבחינתו, הגושים הפוליטיים הגדולים הם פיקציה. מה שחשוב זה מה עושים באמת. זה מפחיד מאוד את נתניהו. בסוף, בלילה, לבד מתחת לשמיכה, נתניהו מפחד מאיווט. כן, יותר מהפחד שלו מבנט, יותר מבוז'י וציפי, יותר מכל שאר האיומים האינסופיים שרוחשים ובוחשים סביב ראש הממשלה וזוממים נגדו, בסוף ליברמן הוא זה שמפחיד באמת את נתניהו. ההתנפלות של נערי המקהלה של נתניהו על ליברמן ממוצאי שבת והלאה, מוכיחה את זה למעלה מכל ספק.

לפני שנתניהו מאשים את כל העולם בעריקה לשורות ה"סמול", הוא צריך לבדוק את עצמו. ליברמן וכחלון לא הפכו לשמאלנים בן־לילה. נהפוך הוא. שניהם, למיטב ידיעתי, לא שינו שום דבר בתפיסתם המדינית. הדבר היחיד שהשתנה אצלם זה היחס לנתניהו. לשניהם, ולא רק להם (גדעון סער גם, ועוד רשימה ארוכה), נמאס לשהות בקרבתו המיוזעת והמייגעת של ראש הממשלה, רעייתו וכל הטירוף שסביבם.

נתניהו נשא בבר אילן נאום שבו הוא הכיר במפורש במדינה פלסטינית עצמאית מפורזת וקיבל על עצמו, פומבית, את עיקרון שתי המדינות. הוא חזר על המחויבות הזו גם לאחרונה (למרות שאיש אינו מאמין לו). לכן לנתניהו אין שום מנוף ימני על ליברמן. תוכנית חילופי השטחים של ליברמן הגיונית בהרבה מפתפותי הסרק של נתניהו. שניהם קרובים להשגת שלום עם העולם הערבי באותה מידה, אבל לליברמן מאמינים ולנתניהו אין גרם אחד של אשראי או אמון ציבורי מסביב לעולם. המפולת המדינית שהוא המיט על המדינה הולכת וקורמת עור וגידים סביבנו, בעודנו מדברים. ועדיין, מבחינתו עצם העובדה שיש יצורי אנוש שמעזים להעלות על דעתם את האפשרות להחליף אותו בשלטון, מהווה מבחינת נתניהו עבירה פלילית חמורה, ואף למעלה מזה. כמה פתטי.

2. התייצבותה של עדינה בר שלום לצדו של אריה דרעי אתמול היא בשורה טובה מאוד לדרעי, אבל היא בשורת איוב למדינת ישראל, לדמוקרטיה, למעמד האישה,לנשות ש"ס ולכל מי שצלם אנוש חשוב לו. לא בגלל דרעי. אני מניח שאם הייתי ש"סניק, הייתי מעדיף אותו על אלי ישי. העניין הוא שונה לגמרי, וחשוב בהרבה: קיוויתי, התפללתי וייחלתי לכך שעדינה בר שלום, אישה בעלת זכויות עצומות, תעמוד בהחלטתה ובהבטחתה ותתמודד בבחירות הקרובות על מקום ריאלי בכנסת. חשבתי, וגם אמרתי, שאם היא תצטרף לאחת הרשימות, זה יגביר משמעותית את הסיכוי שאצביע למען אותה רשימה. בשנים האחרונות רועדת האדמה סביב השלטון הגברי־פטריארכלי המביש של הגברים בעולם החרדי. לא מזמן דווח כאן ב"מעריב־השבוע" על תנועת "לא נבחרות לא בוחרות" - נשים חרדיות אמיצות שהחליטו שאם מדירים אותן מהרשימות, הן לא יבואו להצביע. נושאות הדגל של התנועה הזו ירדו למחתרת. התליינים החשוכים של משמרות הצניעות כבר הוציאו את הפשקווילים המאיימים (במה לא איימו עליהן שם), ואין פוצה פה ומצפצף. אין יועץ משפטי לממשלה, אין שלטון חוק, איש לא יוצא להגנתן של הנשים האלה, שמעמדן כאן בישראל 2014 טוב רק במעט ממעמדן של נשים בערב הסעודית. איפה כל המפגינים וכל התנועות לזכויות אדם למיניהן? הם היו מתערבים לטובת הנשים החרדיות רק אם היה מדובר בנשים של מסתנני עבודה מאפריקה. בחרדים, אין להם עניין.

העולם משתנה. גם אצל החרדים האדמה רועדת. בסוף זה יקרה. הנשים החרדיות מבינות שהגיע הזמן שיפסיקו להיות מכונות לייצור המוני של תינוקות, פרנסה, עבודת פרך בבית וכל זה במקביל. יש יותר ויותר נשים שמרימות את נס המרד. כרגע, זה קורה במחשכים בחדרי חדרים. קצת ברשתות החברתיות, קצת באתרים שונים, הרבה מפה לאוזן. אבל בסוף זה יתפוצץ. ממלכות רשע נופלות, בסופו של דבר, ברגע הכי פחות צפוי. חשבתי שהרגע הזה מתקרב. טעיתי. אגב, אחיי החרדים, לא מדובר באיום על אורח חייכם. איש לא רוצה להחזיר את כולכם בשאלה. אנחנו מכבדים את אמונתכם ואת תפיסתכם ואת ערכיכם, בתנאי שהם לא מתנגשים עם הערכים היסודיים ביותר של כבוד האדם וחירותו, ועם החוק. זה הכל.

3. כמה מילים על ציפי לבני והתקשורת. במוצאי שבת היא באה ל"מצב האומה". מה באה, נורתה לתוך האולפן כאילו שוגרה מלועו של תותח. היו שם אינספור דאחקות ופאנצ'ים, וכן, היא גם הסתלבטה על ראש הממשלה פעמיים או שלוש (בלי להזכיר את שמו). כן, לדעתי זה היה קצת סר טעם ואולי טיפה מרחיק לכת. מצד שני, זו היתה תוכנית סאטירה. לא ראיון עומק או תדרוך פוליטי. לבני עצמה היתה המטרה של רוב הפאנצ'ים בתוכנית, והיא ידעה לספוג אותם באומץ. מישהו אמר לה שהיא צריכה להיות "קולית" ולהוריד כפפות, אז היא עשתה את זה בהגזמה מסוימת. קורה.

אתמול נעשה בה לינץ'. הוביל אותו ערוץ 2. אייטם ארוך מאוד ויקר מאוד, בקדמת המהדורה, הוקדש כולו לחבטות בלבני. לא היה בו כל איזון. היו בו לא מעט מרואיינים שתקפו אותה, כולל איזה סטנדאפיסט נידח, ולא היה אחד שאיזן את התמונה. הכי מצחיק זה שאתמול בבוקר, בגלי צה"ל, שמעתי שוב כמה בכייני ימין מקצועיים מקוננים על העובדה שהתקשורת שמאלנית, כולם שונאים את ביבי, לימין אין ייצוג וכל הג'אז הזה. הם תקועים בעשור הקודם, הבכיינים. הם לא מביטים סביב ורואים את המציאות הנוכחית. האיש האומלל הזה, שכולם נגדו, הוא שר התקשורת. הוא מחזיק את רוב אמצעי התקשורת בגרונם, בלפיתת חנק. ברצותו ילחץ על הגרוגרת וינתק את צינור הנשימה, ברצותו ירפה. שאר אמצעי התקשורת שייכים לו. חברת החדשות של ערוץ 2, למשל, חייבת לו את ההחלטה לא לפצל אותה. חברת החדשות המצויינת הזו, ללא ספק ספק התוכן המשפיע ביותר בישראל, היא היום הרבה יותר ימנית משמאלנית. עמית סגל מוליך את החבורה, אבל לידו לא מעט חברים בדעה דומה (וזה לגיטימי לגמרי), וכולם נגד אמנון אברמוביץ' אחד (אני רואה אותו פחות ופחות לאחרונה). השיא הגיע אתמול, בלינץ' הלא מאוזן והמופרך נגד הופעה של לבני בתוכנית קומית, הופעה שהיו בה, כנראה, כמה בדיחות מרחיקות לכת מדי. אבל רואים את זה גם במקומות אחרים. יש לי הרגשה שבקרוב נראה את זה יותר ויותר. ובמקביל, נצטרך להמשיך לשמוע את הקינות על השליטה של השמאל בתקשורת.