״המצב על הפנים״, אומר שרמן לברמנית ומזמין טקילה, שלוש חתיכות לימון ואת המלחייה. ״המצב על הפנים", הוא ממלמל ולוגם את הטקילה בשלוק אחד שלאחריו הוא נוגס בלימון ומלקק את המלח שפיזר על גב כף ידו שנראית כמו מחבט טניס.
בתנועות מיומנות הוא מייצר סיגריה ומצית אותה במצית זיפו ישן שמשמיע קליק נעים באוזן. ״30 שנה״, הוא אומר לברמנית ומ¬קרב אליה את המצית. ״30 שנה אני שומר עליה", הוא אומר ברגש, מנשק את המצית ודוחף אותו לכיס. הברמנית המשועממת מביטה על הבר הריק, היא ושלושה לקוחות בלבד, אחד מהם נרדם מסטול על הבר, השני משחק באייפון, והשלישי שרמן מספר לה על המצית, וזה מעניין לה את התחת כי היא צריכה לקוחות וטיפים ולא סיפורי מציתים.
שתי בחורות מצחקקות נכנסות ויושבות על יד שרמן, ״מה קורה, גבר", שואלת הקרובה אליו, ״תזמין אותי לדרינק בסבבה?״. שרמן לא מזיז עין לכיוון שלה. ״המצב על הפנים", הוא ממלמל ומזמין את עצמו לעוד טקילה.
המצחקקות מחליפות מבטים, ״שממה״, אומרת אחת וקורצת לשנייה ״זזנו?״. הן זזות.
״זונות״, ממלמל שרמן ומגלגל עוד סיגריה.
הברמנית מתקתקת בפלצפון, ״המצב על הפנים״, היא מדווחת למי שנמצא בצדו השני של הקו, ״לא עשיתי שקל, הבר שממה״.
המסטול מתעורר לרגע, מרים את הראש,
ממלמל ״שממה... המצב על הפנים״, והראש שלו צונח שוב.
שלושה צעירים בשנות ה-30 לחייהם נכ¬נסים חוגגים וצוהלים, מחליפים חוויות מה¬ביקור במכון שבצדו השני של הכביש. ״איזו מציצה״, מתפעל אחד מהם, ״באמא שלי זאת לא בחורה, זאת משאבה באמא שלי״. החברים טופחים לו על הכתף, מזמינים שלוש בירות חצי ליטר ושואלים אם יש בוטנים.
״בבונים״, ממלמל שרמן, ״בבונים״. הש¬לושה מביטים עליו. איש מפחיד שרמן. השם שלו בתעודת הזהות הוא דימה שווילי, ומכיוון שהוא נראה כמו טנק, כינו אותו החברים שלו ״שרמן״. כשקם והלך לכיוון השירותים, פלט אחד מהשלושה ״יא ווארדי, איזה קינג קונג״.
***
אני מכיר את שרמן מכמה שיחות שניהלנו על הבר, למדתי את מצבי הרוח שלו, מתי כדאי לשתוק איתו, ומתי כדאי לשלוח לו שאלה או אמירה פרובוקטיבית שתוציא ממנו את כל הרוע שהוא מאחסן בגופו הענק. יש לי כבר וויסקי בראש, והשממה בבר די מעיקה, אז אני שולח לשרמן טיזר קטן ושואל אותו למי הוא מצביע בבחירות. שרמן תוקע בי מבט מזרה אימים, יש לו עיניים קטנות בניגוד לראשו הענק, ״למי אני מצביע בבחירות?״, הוא חוזר על השאלה, ״כולם זונות, קוקסינ¬לים, חולירות, למי אני אצביע? לדרעי הגנב שכל היום מזיז את הכיפה מצד לצד כאילו הבד הזה על הראש שלו מלא פשפשים, זה בן אדם נוכל עם רישיון, לזאת הג׳ינג׳ית, ציפורה, שמעופפת ממפלגה למפלגה ועוד לא מצאה כיסא לשים את התחת שלה ולנוח כמה דקות? לבן זוג החדש שלה הצייצן שכל יום מחליף שמונה עני¬בות - זה הייתי שולח אותו לעבוד גננת בפעוטון״.
אני משיק איתו לחיים עם הכוסית שלי שכמעט מתנפצת לי ביד מהעוצמה, ״אולי תצביע בנט, ביבי, כחלון, לפיד? מה, כולם גרועים?״. שרמן מגלגל במיומנות עוד סיגריה, שולף את הזיפו מהכיס, מחייך אליו באהבה ומצית. אני מסמן לברמנית למזוג לו עוד טקילה, היא מסמנת לי מבלי שירגיש שהוא גמור. שרמן סוחט בשיניים את פלחי הלימון ממשיך בטקס של ליקוק המלח, מנגב את כף היד ואז משחרר ברצף בלי פסיקים ונקודות את הטקסט הבא: ״אני לא פראייר, בשתי הידיים האלה עשיתי שתי דירות, יש לי שתי מוניות, ארבעת הילדים שלי מסו¬דרים בדירות ועבודה, יש לי זולה בבנק, יש לי אישה אחת חוקית, אחת לא חוקית ועוד זונה שאני עושה אצלה שיפוץ בבטן פעם בשבוע, החיים שלי גן עדן, אבל הכל בגלל שאף פעם לא שילמתי מס הכנסה, כל החיים שלי שיחקתי עם המדינה כמו שהיא משחקת עם אנשים. מי שמנסה לדפוק אותי אני דופק אותו פעמיים, תגיד למה שאני אשלם שקל לממשלה של ביבי, שקרן-רמאי-נוכל, כל פעם מבטיח שהוא יגמור את המחבלים, שהוא יוריד את העוני, שהוא יסדר דירות בזול, ואללה זה ראש ממשלה שקרן-רמאי-נוכל, אז תגיד לי למה שאני אשלם לממשלה שלו, אה?״.
שרמן מוריד מכה בבר שגורמת למעט הכוסות לרקוד דבקה, אחרי עוד לגימה הוא שואל ונשמע עצבני ומאיים: ״מי זה בנט? מליין מהרצליה, מי זה לפיד? מליין מצהלה, אפקה, רמת אביב, אנא עארף, מי זה כחלון? וואללה קראתי אתמול בעיתון שכל הטייקונים שמו לו כסף לאיזו מכללה, הוא מספר שהוא עבד בדיג, אבל יש לו ידיים עדינות של קלפן, למה שאני אאמין להם? או להיא ממרצ שכל פעם שאני רואה אותה בטלוויזיה היא מסדרת את השערות והעגילים באוזניים? מי זה כל האנשים האלו? מי הם? מה הם? עכ¬שיו עשו עוד פילוג, והליצן הזה אלי ישי ביום שני בלילה אמר חמישים פעם רצוף ״העם אוהב אותי, העם רוצה אותי, העם אוהב אותי, העם רוצה - אינעל ראב ראבו, מי אוהב אותו? מי רוצה אותו? וואללה, איך הייתי מבסוט - באו כמה פרענקים עם בגדים של אשכנזים וצעקו לו 'בוגד!', הוא ברח כמו ילד כאפות והתחבא מאחו¬רי המאבטחים, חחחחחחחחחחחחחחחח חחחחחחחחחחחחחח״. הצחוק של שרמן מפחיד, שלושת הצעירים מבקשים חשבון ומתחפפים, המסטול שנרדם על הבר מת-עורר, שואל את הברמנית מה השעה ונר¬דם שוב, הגבר עם האייפון ממלמל משהו ויוצא בחופזה מהבר. שרמן ממשיך לצחוק כמו משוגע, מבסוט מעצמו ומהיציאה שלו.
״איפה הגברים של פעם, איפה הם?״, הוא שואל את עצמו ולא עונה. מכיוון שאני יודע ששרמן די מסמפת אותי, אני מדליק אותו בשאלה קרצייתית, ״בחייאת שרמן, איך עשית כל כך הרבה כסף, קנית דירות, סידרת את הילדים, יש לך שתי מו¬ניות, שתי נשים, זונה, פעם בשבוע אתה שותה בלי חשבון בברים, אפילו נותן טי¬פים יפים לברמנית (אני קורץ לברמנית, כי ידוע בבר ששרמן משאיר 5% טיפ גג), מאיפה הכסף, בחייאת שרמן?״.
שרמן שותק כמה דקות, מגלגל, מצית, לוגם ומשחרר ״תשמע אני עבדתי בצי הסוחר בימים הטובים שבהם אוניות של צים חרשו את כל העולם. בנמל חיפה היה ידוע שבאונייה ששרמן הגדול עובד עליה, חוץ מהסחורה של צים במכולות, שרמן מביא בקומבינה טרנזיסטורים, בשמים, סיגריות אמריקאיות, ג'ינסים, קונדו¬מים עם טעמים, מכונות גילוח. בקיצור חביבי, הייתי מבריח, מאחורי הגב היו אומרים שמנהל הנמל היה שותף שלי חחחחחחחחחחחחחחחחחח, הדבילים לא ידעו שמנהל הנמל הוא הגיס שלי מהצד של האישה השנייה הלא חוקית שלי, חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח״. יש לו צחוק רועם, ואולי כי הוא מסטול הוא מתופף על החזה שלו בפראות ונראה בדיוק כמו קינג קונג בסרט.
***
נשארנו שלושה בבר - שרמן, הברמנית ואני. שרמן מחקה את אחת המצחקקות ואומר ״שממה״, הוא קם מהמושב ומב¬קש את החשבון שלו. 190 שקל אומרת לו הברמנית ומגישה לו את החשבונית, שרמן מקרב את החשבונית לעיניו הקט¬נות, ממלמל משהו כמו ״190 שקל, 15% עוד עשר שקל, 200״. הוא מכניס את הידיים לכיסים, והפנים שלו מתהפכות, שוב הוא מכה באגרוף על הבר, ויש לזה אפקט של רעידת אדמה 8 בסולם קינג קונג. ״השרמוטה״, הוא צועק, ״השר-מוטה שהייתי אצלה... הייתה לי הרגשה שהיא גנבת, בת זונה, הרימה לי את הארנק. אני אהרוג אותה אני אהרוג אותה...״. שרמן מביט עלי בעיניים מזוגגות ״תלווה לי 200, בחייאת זהבי״ .
אני נותן לשרמן 200, הוא הולך-מתנדנד לכיוון דלת היציאה מהבר. אני הולך לשירותים להשתין, ליד האסלה אני מוצא ארנק, פותח את תעודת הזהות שבארנק, ומהדף הראשון מחייכת אלי דמותו של קינג קונג.
ארכיון פרטי
1963 עבדתי בסוכנות צילומי העיתונות ס.ל.ע של הצלם הוותיק נחום גוטמן. מדי פעם עשינו תרגילים שונים לאישי ציבור בכדי להוציא יש מאין צילומים עם סיפור מעניין, שאותם אפשר יהיה למכור לעיתונים. שתי הדמויות שבתמונה חוץ ממני הן שר האוצר פנחס ספיר (הקירח) וסגן שר החינוך שבהמשך היה שר חינוך בממשלת רבין אהרון ידלין, אביו של האלוף במיל' (ראש אמ״ן לשעבר) עמוס ידלין.
פנחס ספיר שכונה "הבולדוזר" היה טיפוס עממי שהתפרסם ביכולותיו להזיז דברים, לבנות מפעלים, לשכנע משקיעים זרים. ואת כל עסקי המדינה הוא ניהל באמצעות פנקס שחור שהחזיק בכיסו ובעזרת פתקים שהיה נותן למשקיעים ואנשי עסקים ובהם התחייבויות והבטחות שבדרך כלל מילא אותן במלואן.
מי שזוכר את עידן שר האוצר ספיר ומשווה אותו לשרי האוצר האחרונים הפרופסור הפילוסוף יובל שטייניץ והשדרן המתאגרף יאיר לפיד מחייך בעצב - השוני והיכולות הם אדירים. למי שזוכרים את הימים ההם בוודאי זכור מאמר שכתב אהרון ידלין לאחר הבחירות לכנסת החמישית שבו הזהיר מפני עליית הפאשיזם בישראל, מאמר שעורר עליו זעם רב. איני יודע היכן נמצא בימים אלו אהרון ידלין, אבל אין לי ספק שהמאמר ההוא היה, בלשון המעטה, לא רחוק מהאמת, ואחרי כשני דורות נבואתו השחורה קרובה למימוש.
פינת הגימטרייה
אריה דרעי = 500 = פרענק = אהבת אלוהים = איש עטלף
אלי ישי = 361 = יוצא לדרך = משיח בא
ציפי לבני = 282 = סוף העונה = פינג פונג