כשהייתי קטנה אימצתי לעצמי הרגל ביזארי: בכל פעם שטיפסתי במדרגות לכיוון הבית שלנו, שהיה ממוקם בקומה השלישית של בניין דירות טיפוסי בבאר שבע, נהגתי לדמיין שמישהו רודף אחרי. אף אחד לא רדף באמת, ואלה גם לא היו ניצנים ראשונים של פרנויה. בסך הכל רציתי לבחון את זריזות התגובה שלי במצבי חירום - כמה זמן ייקח לי לעלות במדרגות? תוך כמה שניות אני יכולה לשלוף את המפתח מהתיק, לפתוח את הדלת ולטרוק אותה אחרי?
 
אני זוכרת שברוב הפעמים הרגשתי כל כך איטית, שהייתי בטוחה שאם יגיעו תוקפים אמיתיים, בזמן שלוקח לי להגיע הביתה הם כבר יספיקו לקצור את האיברים הפנימיים שלי ולשלוח אותם לסין. שאלתי את עצמי גם למי אפנה קודם - האם אדפוק על דלתות השכנים, האם אצרח? פעם אפילו תרגלתי סשן זעקות, מה שעלה לי בפרצוף זועם במיוחד מאמא שלי כשנודע לה איך הבת המשוגעת שלה מעבירה את שעות אחר הצהריים.
 
אין לי מושג למה עשיתי את זה. כנראה תולדה של צפיית יתר בתוכניות טלוויזיה מהסוג שילדים לא ממש אמורים לצפות בהן - סדרות משטרה ופשע למיניהן, עתירות גופות של ילדות שלא היו מוכנות לרגעים כאלה ולא תרגלו מצוקה וחירום אחרי הלימודים - והחיים כילדת מפתח שהוריה היו רוב הזמן בעבודה. אני מניחה שפחדתי ממשהו או ממישהו, מאיזה רעיון כללי שיום אחד יבואו אנשים רעים וינסו לפגוע בי ורציתי להיות מוכנה. ילדים לא הסתובבו אז עם טלפונים ניידים, לא יכולת לשלוף את המכשיר ולהתקשר למשטרה אם קרה משהו.
 

היתרון של התקופה ההיא הוא שלפחות היה לנו זמן לפתח את הדמיון. אני נזכרת בפרקטיקה הילדותית הזאת שלי לא מעט לאחרונה, מאז שגיליתי שחברה שלי הותקפה ככה סתם, באמצע הרחוב. הסמס שלה נראה כמו העתק–הדבק מאייטם חדשותי, אחד ממאות ואלפים שזוכים לריבוע קטן בעיתון וריבוע קטן עוד יותר באתר אינטרנט ואז נבלעים בתוך צונאמי המידע כמו שאר הדברים שמתרחשים מדי יום. היא חזרה הביתה בשעה לא ממש מאוחרת, לדירה שלה שנמצאת בשכונה בטוחה יחסית בדרום תל אביב, ומישהו עקב אחריה. היא הייתה בטוחה שהיא מדמיינת, אבל הוא האיץ אחריה, ניסה לחטוף את התיק שלה וכשהיא סירבה, מתוך אינסטינקט, לשחרר, הוא חבט בה בעוצמה.
 
זה מפחיד כשקוראים על זה בפייסבוק וזה מפחיד עוד יותר כשמישהי קרובה אלייך הופכת לחלק מהסטטיסטיקה. מאז, החרדה מלווה אותי כמעט כל הזמן. לנגד עיני עולים תרחישים מפלצתיים, דברים רעים שקורים לי, להורים שלי, לאח שלי, לחברים שלי, לכלב שלי. אני לא אישה חרדתית, הייתי אומרת שאני אפילו די אדישה ברוב הזמן, אבל העולם הולך ומתדרדר, קיבינימט, ודברים רעים קורים כל הזמן, גם לחברות שלי. אפילו אם הכלב שלי נמצא איתי, אני לא באמת רגועה - מדובר בכלב שגדול רק בקצת מפינצ'ר ממוצע, וכל מה שהתוקף צריך הוא פיסת פסטרמה כדי לגרום לכלב לנטוש אותי לאלף עזאזל.
 
האפשרות הטבעית היא כמובן לגשת לכמה שיעורי הגנה עצמית, אך מכיוון שמדובר בסוג של פעילות גופנית - עניין שמכניס אותי לחרדות כשלעצמו - אני מעדיפה את האופציה השנייה: אפליקציות לשעת חירום. אלה מסתובבות בחנויות האפליקציות כבר תקופה לא מבוטלת ויש לא מעט מהן. יש אפילו אחת בעברית, “מוסקטר", שהושקה לפני כמה חודשים.

הרעיון די גאוני: בזמן חירום האפליקציה תתריע על המצוקה שלך לא רק בפני הרשויות, אלא גם בפני אנשי קשר שתבחר ובפני "מוסקטרים" (כלומר, כאלה שהורידו את האפליקציה) שנמצאים בסביבה שלך. תיאורטית, זה יכול לעבוד מעולה, על תקן הטינדר של המצוקות - אבל יש עניין אחד עם אפליקציות: אני לא סומכת עליהן. הן תמיד ידידותיות מאוד, מקושטות בגרפיקה מושקעת ובשלל אלמנטים מגניבים, אבל ברגע האמת - הן פשוט לא עובדות.
 
ואני יודעת, כי ניסיתי עשרות מהן לאורך השנים. הן הבטחות כוזבות באריזה מנצנצת, שקורסות, נתקעות, מתקשות למצוא חיבור לאינטרנט וכן הלאה.
בכלל, אני לא בטוחה שהשימוש באפליקציות - למעט כמה ספורות שחלחלו עמוק לתודעה, כמו WAZE או האפליקציה של פייסבוק - חדר מספיק לסיסטם שלנו. האצבע תישלח אוטומטית לחייג מספר טלפון או שפשוט נתחיל לצרוח.

כל הטכניקה והפעילות מסביב לאפליקציה - לחפש אותה בנייד, לפתוח אותה, להתפלל שתעבוד כראוי. הסכין כבר מזמן הייתה נעוצה עמוק באיזה איבר חיוני. במקרה של מוסקטר (getmusketeer.com)  סיכוי סביר שזה לא המקרה. הביקורות עד כה היו חיוביות למדי. אני לא יודעת, כי עדיין לא השתמשתי בה, ואני גם מקווה שלא אשתמש. לפחות ברור לי שאם מישהו ירדוף אחרי במדרגות, אני אביס אותו בדרך לדלת.