כבר זרקתם את קורות החיים שלי לפח?

והם יגידו "המזרחים נחותים"
ואני אזכר איך ארזנו תיק ונחתנו בניו יורק כי רצה שאראה בניינים ענקיים,
והבטיח שיום אחד, אחד יהיה שלי,
'אבל את תשארי צנועה' היה אומר, 
אני הייתי מסמיקה, והוא היה עונה, 
הרי אם הלחיים אדומות, סימן שהמידה טובה,
ויש בך מעלות ויש בך יופי ויש בך את כל העולם, תשמחי תמיד על מה שיש. 

ואיך היה שמח שכשקרא את התעודה שלי, 
כמה היה שמח כשקרא את התעודה שלי, 
לימד אותי מתמטיקה לבגרות, למרות שלא סיים כיתה ז', 
קיבלתי מאה ובירכתי אותו שתזרח השמש בשבילו כל בוקר,
ושגם הוא יקבל מאה לשעה, במקום עשרים ושישה, אינשאללה. 
תלמדי, אני לא רוצה שתעבדי קשה, לנו היה קשה אז, במעברה, 
היה אומר, 
תלמדי גם מה שבין המספרים, בין המילים, בין השתיקות.

ובקידוש לפני שבת, נטל ידיים ושר לאמא "אשת חיל מי ימצא", 
וכשהייתה מגישה את הדגים החריפים היה אומר "ברוך השם", 
"כמה טוב כאן בארץ ישראל".

ובפעם הבאה שידברו על אשכנזים ומזרחים בטלויזיה,
אני אזכר איך הזיל דמעה של אושר כשסיימתי תואר ראשון, 
"תחתום על יום חופשי" אמרתי לו, והוא אמר "למה צריך? אני לא חולה"
ואם היה חולה, היה שותה תה עם נענע ואומר שיעבור,

אז למה רק לי זה לא מפסיק לכאוב,
אולי לא תדעו אף פעם.