קצת לפני 12 בצהריים ביום חמישי נתבקשתי להעביר ידיעה לאתר האינטרנט של "מעריב". הייתי בנהיגה. החלטתי שרצף השריפות שנרשמו בבוקר מחייב אותי לשבת מול המחשב. כתבתי משהו קצר ושלחתי לאתר. ואז צלצל הטלפון ועל הקו היה רביע באדר, המפיק של גבי גזית מ־103FM. גם שם אני עובד. "רוצים להעלות אותך לשידור ולדווח על השריפות בחיפה", אמר המפיק. "יאללה", השבתי, "תעלה אותי".
בשלב הזה הכלב התחיל לנבוח בהיסטריה, אז החלטתי לעבור לחדר הקדמי בבית, כדי שהנביחות לא יפריעו לשידור. בשנייה שגזית פנה אלי פתחתי את דלת החדר וראיתי את הלהבות אוחזות בווילון ובבגדים שהיו בחדר. "חברים", אמרתי לגזית, "הבית שלי נשרף. ביי" - וניתקתי. הספקתי לשפוך שני דליי מים על האש ונמלטתי מהבית עם הכלב. הלהבות אחזו בקומה שמעלי, והבית נראה שרוף לגמרי.
כמה דקות אחרי כך חשבתי על האפשרויות שעמדו בפני: למלא עוד דלי ולנסות לכבות את האש שאחזה במרפסת ו"בלעה" את ריהוט הגן, או לסגור את מה שנותר מהחלונות והתריסים ולהימלט. בחרתי בשנייה. לקחתי את הכלב המבוהל על הידיים, פתחתי את הממטרות בגינה, אולי יועילו במשהו, ויצאתי בריצה. דקות אחר כך עמדתי לדבר עם השכנים על השריפה. אחד מהם, הווטרינר ד"ר תדהר קליין, שאל איפה הכלב. סיפרתי לו ששמתי אותו במקום בטוח, ויחד הלכנו לסייע לכוחות הכיבוי, בעיקר בגרירת צינורות לגינות. להציל את הבית שלי!
כמה שעות לאחר מכן הפרתי את ההוראות והתגנבתי לבית כדי לראות מה נשאר ממנו. מצאתי שקרה לי נס קטן. איכשהו האש נעצרה בחדר ההוא שנשרף, ולא המשיכה אל יתר חלקי הבית. נזכרתי בעשרות השריפות שסיקרתי עבור "מעריב", גם בזו שהייתה בכרמל בדצמבר 2010. זו שהתחילה כמדורה קטנה והפכה ל"אסון הכרמל". זו שגבתה 44 קורבנות. נזכרתי בחמ"ל שהקמתי אז באוניברסיטה, כמנהל הסניף הצפוני של "מעריב". כיצד ליוויתי את משפחות הצוערים והשוטרים השבורות עד לבתי הקברות, וקיוויתי שלמרות הכאב על החדר שלי שנשרף, כמו גם בתים של עשרות אחרים, את האירוע הנוכחי לא יכנו "אסון". קיוויתי שמישהו יעצור כבר את הרוח ויפסיק את הסיוט הזה, ואם אפשר, שגם יביא את הגשם וישטוף הכל.